רחל המשוררת

ספר גדול שהיה מונח עשרות שנים בסיפריה הביתית לא גרם לי לגשת אליו, לפתוח ולבקר בעולמה של רחל המשוררת. 

היתה זו יד הגורל, שבדרך מקרה, כמעט בלי כוונה משכה אותי לגלות את קסמה של המשוררת הנדירה.

היה זה כמו חוט שנמשך ונמשך ומושך ומושך, פעם אני אותו ופעם הוא אותי, לגלות, להתחבר ולצלול לתוך נימי נשמתה של רחל, או בשמה המלא רעיה רחל סלע בלובשטיין.

מעולם לא הייתה דמות שנסחפתי אחרי יצירתה, סיפור חייה ובעיקר הנקודות שעוררה בי, כפי שעשתה רחל.

העיסוק בכתיבתה ובתקופה בה חיה ופעלה החזיר אותי לארץ ישראל, לפני שהייתה מדינה. 

זה החזיר אותי לאנשים העוצמתיים, לנופי הבראשית, לחלומות ולתקוות.

בכל מגע באחד משיריה מורגשת עוצמת הרגש, הטוטאליות באהבה, באכזבה ובחלומות.

יש בכוחם של שיריה לעורר ולהזכיר לנו עוד צבעים וקולות שהתעמעמו בדורות האחרונות של תנופת הבניה וסלילת הכבישים והמחלפים.

היא מצליחה להחזיר אותי לשקט בלילה, מול כנרת נקיה, לאהבות ראשונות ונאיביות חסרת מעצורים.

כמה יפה יצירתה.

כמה הייתה יפה נשמתה.