דאגות

אחד הדברים המדאיגים זה שאי אפשר לברוח מדאגות.

זה בנוי כחלק מהמערכת שלנו, זה שם. יש כאלה שזה מנהל אותם, יש כאלה שמנהלים את זה.

כך או כך זה שם.

הדבר המעודד הוא שמרבית הדאגות מסתברות לבסוף כמחשבות שהעצמנו בתוך עצמנו שלא יצא מהן דבר וחצי דבר.

אמר לי פעם יהודי חכם "דאגה בלב איש, אם יכול ישאנה ואם אינו יכול ישיחנה" (מהמילה ישיח, ידבר את הענין). 

נטייתן של המחשבות לגדול ולתפוס מרחב בעולם הפנימי שלנו, לקבל עצמאות והשפעה על כל מימדי חלקינו הפנימיים ולפגוע ביכולתנו לראות את הטוב, האור והברכה.

אם בכוחנו להתבונן במחשבה מהצד, זה יאפשר לנו לראות באור נכון את מידתה הנכונה של הדאגה ובעיקר את שורשה.

לעיתים דאגה היא הזדמנות לקחת מושכות על ענין ולטפל בו כשהוא עדיין קטן לפני שיגדל ויהפוך להיות פרא גדול. 

שמעתי פעם סיפור על איש בודד ומודאג שישב על ספסל ברציף הרכבת ובמוחו רצו שלל סרטים ואירועי קיצון, כולל מותו על ידי כרישים. זאת למרות שחי במדבר והסיכוי לכך היה קלוש.

בזמן שישב הגיע איש נדיב בגלימה לבנה ורצה לתת לו מטבע זהב אך הוא היה נוכח בדאגתו והתעלם ממנו. 

לאחר מיכן עברה עלמת חן שראתה מבעד לדאגתו את יופיו ופנתה אליו אך הוא היה בשלו, נלחם עם הכרישים. 

וכך עברו ימים רבים בהם בראשו נלחם עם כרישים ובחייו האמיתיים חלפו המלאכים.

לילה טוב.