שני הודים מתוקים
היום פגשתי שני הודים מתוקים.
זוג, עם ילד. הם סטודנטים שכבר 4 שנים כאן והתאהבו. בארץ ישראל.
בשנים הכי קשות הם החליטו להישאר בארץ ולא לנסוע לאשראם במולדתם.
יש כאן משהו שהם אוהבים.
הם אוהבים את האנשים, את האנרגיה, הארץ טובה אליהם. הם אפילו נתנו לבנם שם של יהודי.
בעודנו עומדים ומדברים אני חושב על למעלה ממאה אלף ישראלים שעל פי הנתונים עזבו בשנים האחרונות את הארץ.
צעירים ומבוגרים שעייפו מהמצב, מהמלחמות מתחושת ההתשה הכללית במדינה.
צריך להיות קצת משוגע וקצת מאוהב בארץ כדי להישאר בה, זה אפילו קצת נגד ההיגיון, אך זה חזק מאלו הבוחרים להישאר בארץ.
זה לא חובה להישאר בארץ. אתה יכול לעלות על מטוס ותוך שעה לשכב מול חוף יווני לשמוע הדים של טברנה רחוקה וליהנות מהחיים.
האומנם?
היכן נמצאות המחשבות שלנו כשגיבורי ישראל, נערים צעירים ואמיצים רצים לתוך האש והסכנה? אנחנו באמת יכולים להיות במקום אחר?
ארץ ישראל אינה משהו הנמצא מחוץ לנו.
היא חלק מהעצמי הכי מחובר שלנו.
לכל מקום אליו נוסע יהודי הוא נושא איתו חלקים מנשמת הארץ.
וכשיהודי עוזב גם הארץ מתגעגעת אליו.
וההודים?
מתוקים מאוד.
ארץ, ארץ, ארץ
השבמחקארץ תכול אין עב
והשמש לה כדבש וחלב
ארץ בה נולדנו
ארץ בה נחיה
ונשב בה, יהיה מה שיהיה
ארץ שנאהב
היא לנו אם ואב
ארץ של העם
ארץ לעולם
ארץ בה נולדנו
ארץ בה נחיה
יהיה מה שיהיה
אחלה פוסט 💪💪💪💪💪💪💪