אנחנו דור מעושן

בכל מקום בו אני מתמקם לקפה אני רואה עלם חמודות צעיר או עלמת חן בשנותיה הבריאות ביותר מגלגלת עשבי מרפא בתוך נייר.

אני מזהה אותם לפי טקסי ההכנה וחיפוש אחר שותף לחוויה "אתה בא לעשן איתי?"

בעבר התעצבנתי עד כלות כשראיתי אותם מתכנסים לאירוע. "מה הם עושים לעצמם?" הידהד בי הקול הפנימי הנקי מניקוטין. 

ככל שהשנים עוברות אני רואה בהם כאילו היו אחיי הצעירים, או אחייני האהובים ואני שולח להם חמלה ואהבה והבנה. 

השנים האחרונות של הסתגרות הקורונה, מלחמות ותחושה בלתי נגמרת של חוסר יציבות וודאות הביאו כל אחד מאיתנו לחפש בריחה למקום אחר.

חלק התחילו לגדל עגבניות בגינה, חלק שינו מקצוע וחלק נעלמים לתוך ענן עשן שמטשטש את המציאות המאתגרת. 

זה לדעתי התחיל כבר במעמד מתן תורה " בעמוד ענן ידבר אליהם"... אלוהים מתגלה מתוך ערפל, מתוך חוסר הבהירות השואפת להתבהר.

הם יפים וטובים הצעירים האלה, אמיצים עד כאב, יפים כפי שלא היו מעולם. זכינו בהם.

מותר להם סיגריה קצת לברוח.

שאלוהים ישמור עליהם.