ניר חכם בלוג אישי

 כבר תקופה ארוכה שאנחנו חיים בסיר לחץ בלתי נגמר. לרגע נדמה שזה נרגע ואז שוב המתח חוזר. לא בנינו על זה כשהגענו לעולם. זה אמור היה להיות אחרת, ים, ירוק, שיר אהבה. אך רצה הגורל ודווקא בדור שלנו החליטה האנושות לבדוק האם הגיעה הזמן לפרק את הכל. כשאתה כותב אתה רואה אחרת את העולם. אתה מנסה לראות את מה שאחרים אינם רואים, אינם מרגישים, לא להיסחף אחר קולות מתלהמים. לא תמיד זה קל, אך הכתיבה מאפשרת לנו באופן אניגמטי קצת להתעלות מעל הפחדים למרחב של תקווה וחלום. הקריאה הפנימית שיהיה טוב יותר היא זו שבסוף מניעה אותנו לעשות פעולות. זה יכול להיות משהו פשוט כמו לגדל עגבניה בעציץ או להנהיג הפגנה למען הנכאים. 

מידי פעם אני פוגש אותו במקרה.  הוא גבר נאה, חסון,  רואים עליו שהוא מתאמן אך יחד עם זאת הוא כל הזמן מודאג מה יהיה. הוא נראה לחוץ כשרגוע, והוא נראה עוד יותר לחוץ כשהמצב מחמיר.  רצה הגורל ובכל פעם, מיד לאחר שאני פוגש אותו, אני פוגש חבר אחר שהוא מאוד רגוע. הוא רגוע שהמצב רגוע וגם שהמצב יוצא משליטה הוא מוצא איזה עוגן פנימי בו הוא נאחז. היום פגשתי את שניהם יחד. מיד לאחר מתקפת הטילים הגדולה על ישראל. הלחוץ היה שקוע עד אימה בלחצו והרגוע חייך וחיפש זווית חיובית במצב " זה היה רק 181 טילים". "העולם השתגע" אמר הלחוץ ומיד השיב לו הרגוע "הוא לא השתגע הוא בודק גבולות" וכך נמשכה השיחה שעה ארוכה עד שהפסקתי להביט במראה.