הטבעוני

שקד היה טבעוני. הוא הקפיד קלה כבחמורה לאכול ירקות, פירות וקטניות. הוא אפילו למד להנביט. יום אחד הוא נחנק מבוטן ומת.
כל אחד מאיתנו מידי פעם מתחיל משהו בהתלהבות גדולה ותוך זמן קצר זה דועך ובקול ענות חלושה מגיע אל סופו חסר התהילה.
אני זוכר ימים בהם החלטתי שאני מתחיל לשחות.
יום ראשון. שש בבוקר. אני עומד בכניסה לקאנטרי, מוכן ודרוך לשלושים בריכות בסגנון פרפר. תיק. נעלי מדוזה. משקפת ביד ימין, כובע-ים ביד שמאל ואטמי אוזניים מסילקון דחוסים כבר באוזניים. "מחכה למישהו?" שואל אותי השומר "כן אני מחכה שיפתחו להתחיל לשחות" אני משיב בחיוך מרוצה תוך ביצוע מתיחות קלילות של שרירי התאומים.
"אני מקווה שיש לך סבלנות כי פותחים מחר" הוא ממשיך ."לאן אתה חותר?" אני שואל והוא ממשיך לסיור הבוקר ומסנן כבדרך אגב "היום מנקים את הבריכה".
אתם בטח גם מכירים את זה. אולי החלטתם להתחיל לדוג וחיפשתם חלזונות בשדה, או שהחלטתם שאתם מצטרפים לחוג צפרות והשקעתם במשקפת, ואלה שפתאום מתחילים לרכב על אופניים, אוי... אלה עם האופניים... קונים את הטייץ הצמוד עם נעלי סטפס ונכנסים לבית קפה מזיעים ברמות לא נורמליות. אתה פוגש אותם באחד הסיבובים בעליות להרי ירושלים אחרי שעה מתקנים פנצ'ר והולכים ארבעים קילומטר ברגל בחזרה.
מה הענין הזה אה? מתי מגיע הרגע הפנימי הזה בו אתה מזהה שיש בך התלהבות לדברים מיותרים?
אני חושב שזיהיתי את הענין כשחיפשתי קורסי העשרה להקמת לולים. תשמעו, בדרך כלל אני לא מדבר על זה, אבל זה היה רגע כזה מיוחד ורוחני בו הצלחתי להביט על עצמי מהצד והבנתי שאני ע..לול לבזבז זמן יקר מאוד.
בכל מקרה יש אנרגיה מיוחדת בימים האלה של ההתחלות החדשות. צריך לקחת אותם למקום חיובי ולא להגזים. לא לעשות דברים מופרזים. הכל במידה. העיקר לא להיות קיצוניים.
בכל מקרה אני מקווה שנהניתם' אני חייב לזוז, הזמנתי פיל ונראה לי שהוא הגיע.