אלבום החיים
חיינו הם אוסף רגעים, וכל אדם נושא עימו פיסות מאלבומי חיים של אהוביו. הוא נושא אותם איתו בכל מקום ובכל זמן, ודרך כל העולמות.
הימים האחרונים מראים לנו כיצד אלבום החיים של כולנו קשור זה בזה. כיצד כאבם של אנשים אחרים ובעיר אחרת, שמעולם לא פגשנו, חותך ודוקר בלב כל אחד מאיתנו. סיפור חייהם שזור בסיפור חיינו. וכך גם השמחות. בכל פעם שאתה מזדמן לאיזה נס או שמחה אצל זר מוחלט אתה מזיל דמעה כאילו היה הוא בשר מבשרך. כאילו היינו גוף אחד.
אני מוצא את עצמי מתבגר לנוכח האירועים. פעם אחר פעם אני נדהם מהאכזריות והשנאה המתגלה על ידי אלו המכנים את עצמם "בני אדם". פעם אחר פעם אני נדהם לגלות שהם צצים כל יום מחדש ואכזריותם מתגברת.
בדרכם הנוראית הם מגדירים לנו היטב באיזה צד של האנושות אנחנו נמצאים. אם אנו כואבים מותה של ילדה תמימה, מתפלל או סתם בן אדם תמים, גם אם הוא לא יהודי, אנחנו בצד הנכון. וכן, אנחנו בצד הנכון בלי שום ספק.
יש עוצמה בצד שלנו, הוא שואף לחיים. והחיים שואפים להתקיים ולהתפתח. והצד שלהם אין לו תקווה ואין לו רפואה ולבסוף הוא ישמיד את עצמו.
כל הסיפורים האלה על מלחמות גדולים עלי. לא בניתי על זה כשהגעתי לעולם. אבל פתאום זה כאן ואנחנו נלחמים. אבל על מה אנחנו נלחמים? לאיזו מטרה אנחנו נלחמים על המתנה הזאת הנקראת חיים? יש לי הרגשה שהם מעוררים בנו שאלות עמוקות וגדולות. הם גורמים לנו, לאנשים בצד הנכון, להתחבר ולהבין שיש לנו כוח רק יחד ולא לבד.
יש לי הרגשה שבכוחנו לקבוע איך יראה המשכו של אלבום החיים של כולנו. בעל כורחנו אנו נדחפים לגלות את כל הכוחות הגנוזים בנו. כוחות של עוצמה, התגברות, אחדות וחיבור.
ואוסף הרגעים של חיינו? בכוחנו לקבוע איך יראה המשכו. האם בכל תמונה יופיע סלפי של אדם אחד או סלפי של כולנו יחד.
הימים האחרונים מראים לנו כיצד אלבום החיים של כולנו קשור זה בזה. כיצד כאבם של אנשים אחרים ובעיר אחרת, שמעולם לא פגשנו, חותך ודוקר בלב כל אחד מאיתנו. סיפור חייהם שזור בסיפור חיינו. וכך גם השמחות. בכל פעם שאתה מזדמן לאיזה נס או שמחה אצל זר מוחלט אתה מזיל דמעה כאילו היה הוא בשר מבשרך. כאילו היינו גוף אחד.
אני מוצא את עצמי מתבגר לנוכח האירועים. פעם אחר פעם אני נדהם מהאכזריות והשנאה המתגלה על ידי אלו המכנים את עצמם "בני אדם". פעם אחר פעם אני נדהם לגלות שהם צצים כל יום מחדש ואכזריותם מתגברת.
בדרכם הנוראית הם מגדירים לנו היטב באיזה צד של האנושות אנחנו נמצאים. אם אנו כואבים מותה של ילדה תמימה, מתפלל או סתם בן אדם תמים, גם אם הוא לא יהודי, אנחנו בצד הנכון. וכן, אנחנו בצד הנכון בלי שום ספק.
יש עוצמה בצד שלנו, הוא שואף לחיים. והחיים שואפים להתקיים ולהתפתח. והצד שלהם אין לו תקווה ואין לו רפואה ולבסוף הוא ישמיד את עצמו.
כל הסיפורים האלה על מלחמות גדולים עלי. לא בניתי על זה כשהגעתי לעולם. אבל פתאום זה כאן ואנחנו נלחמים. אבל על מה אנחנו נלחמים? לאיזו מטרה אנחנו נלחמים על המתנה הזאת הנקראת חיים? יש לי הרגשה שהם מעוררים בנו שאלות עמוקות וגדולות. הם גורמים לנו, לאנשים בצד הנכון, להתחבר ולהבין שיש לנו כוח רק יחד ולא לבד.
יש לי הרגשה שבכוחנו לקבוע איך יראה המשכו של אלבום החיים של כולנו. בעל כורחנו אנו נדחפים לגלות את כל הכוחות הגנוזים בנו. כוחות של עוצמה, התגברות, אחדות וחיבור.
ואוסף הרגעים של חיינו? בכוחנו לקבוע איך יראה המשכו. האם בכל תמונה יופיע סלפי של אדם אחד או סלפי של כולנו יחד.
תגובות
הוסף רשומת תגובה