הקפה של דאוד

הקפה השחור של דאוד הוא מהמשובחים שטעמתי. הוא מגיש אותו עם בריק קטן, (היהודים קוראים לזה בטעות פינג'אן), וכוס יפה מזכוכית. בית הקפה שלו נמצא בחלקו האחורי של ביתו הגדול, הפונה לשדרת החנויות התוססת על הציר המרכזי באבו- גוש. מעטים יודעים אך מוצאם המקורי של תושבי אבו- גוש הוא מצ'צ'ניה ובמהלך מלחמת השחרור הם עמדו לימין ישראל וחלק מבני הישוב משרתים עד היום בצה"ל וזרועות הביטחון. למה אני מספר לכם את זה? כי אתמול זרקו שם אבנים.
ומה קשור דאוד לכל הסיפור? הוא לא קשור. הוא רק רוצה להביא את הקפה הכי טוב שיש ולחיות חיים שקטים.

לפי האמונה היהודית הייתה תקופה בה הונח ארון הברית על גבעה בישוב, היום עומדת שם כנסיה שמארחת מפעם לפעם הופעות חיות של בני אדם. ארקאדי גאידמאק תרם לבניית מסגד מוזהב ומפואר שבנייתו בשלבי סיום בימים אלו. מוכתר הכפר יושב כאחד העם בפרלמנטים המקומיים ויהודים מכל רחבי האזור מרגישים בכפר כמו בביתם. אנשי היישוב מאירי פנים גם בלילות ואוויר ההרים הרענן והנקי הוא מהתרופות הנפלאות ביותר לנפש המבקרים. כל אלה הופכים את המקום המרתק הזה לחידה שקסמה רק הולך ומתעצם עם השנים.
אך בתוך כל זה משבר של זהות בקרב אנשי הכפר. השאלה המהדהדת  "לאן אנחנו שייכים?". היהודים רואים בהם ערבים והערבים רואים בהם משתפי פעולה ולעתים אף גרוע מכך, בוגדים. כל אלה יוצרים מתיחות מתחת לפני השטח שלא ניתן לדעת לאן היא תוביל.
אדם רוצה להרגיש אהוב, רצוי ומקובל. כך גם קהילה או עם. הם ילכו לזרועות המקבלות אותם, המפגינות יחס חם, אמיתי וכנה השואף לחיבור. האם אנחנו עושים כל שביכולתנו לקרב את מי שניתן לקרב. אני לא יודע. לא נראה לי.
ואם אלינו הם לא יבואו, לאן יילך הדור הצעיר? תמיכתם של בני הדור הקודמת אינה עוברת בהכרח בירושה.
יש לנו נטיה להאשים את כולם. את האמריקאים, האירופאים, הערבים, המזרחיים והג'ינג'ים, אבל אולי זה משהו בנו שאנחנו לא עושים נכון? איך יכול להיות שלילד הכי חזק בכיתה אין חבר אחד?
כבד עלי כל הענין, מזל שבאתי רק לשתות קפה.
והאמת , אחרי שכתבתי את הדברים אני מרגיש שירדה לי אבן מהלב.