חייו האפורים של לבן שחורי
לבן עבד בדואר. היו לו חיים אפורים ומשעממים. הוא היה אדם ישר שתמיד עשה את עבודתו נאמנה עד שיום אחד לא עמד בפיתוי ואימץ בלי אישור מעטפה צבעונית במיוחד. יש שיקראו לו גנב יש שיקראו לו נועז. הוא הסתיר את המעטפה בכיס הפנימי של המעיל הישן והמתין לסוף היום. כשהגיע לדירת החדר הקטנה שלו, הקרובה לסניף הדואר המקומי, הוא השתהה שעה ארוכה עד אשר פתח אותה בזהירות ונדהם. המכתב נועד בשבילו. הוא לא יכול היה להירדם והיה לו לילה לבן.
לא אספר לכם מה היה כתוב במכתב, רק אגלה שבאותו היום ממש, לאחר שלושים שנות עבודה מסורות, הוא הודיע לממונים שהוא יוצא לדרך חדשה.
למחרת הוא הכין תיק קטן עם כריכים ליומיים, נעל את נעלי הספורט הישנות שלו, אותם הקפיד לצבוע כדי לשמר להן מראה חדש והמתין בתחנת האוטובוס. אחרי שעה של המתנה הבחין כי שום אוטובוס לא עובר ונזכר כי שבת.
הוא חזר לביתו מאוכזב וחזר שוב ביום ראשון לתחנת האוטובוס. הוא עלה על האוטובוס הראשון שעבר, מבלי להסתכל על המספר והמשיך עם האוטובוס עד לתחנה האחרונה בעיר אחרת, זרה ולא מוכרת.
הלילה ירד עליו והוא לא נעלב. הוא מצא ספסל חום שהיה לו לבית למשך הלילה, וכל אותו הזמן שמר את המכתב הצבעוני בכיס המעיל.
זה היה הרגע הראשון בחייו שלא היה לו לאן לחזור ולא היה לו לאן ללכת. כל שהיה לו זה מכתב, מעיל וספסל שלא שייך לו. הוא היה אמור לחוש אבוד אבל למעשה הוא הרגיש אושר גדול על האומץ שהיה לו לעזוב הכל וללכת אל הלא נודע.
הוא יכול היה לראות בעיני רוחו כי משהו גדול מאוד נכנס לחייו ובדיוק הגיעה משאית שכמעט דרסה אותו.
הטיפות הראשונות של היורה שטפו את פניו בעדינות וכך במשך שעה ארוכה הוא לא חשב על אתמול ולא חשב על מחר, פשוט נהנה מהטיפות. הוא חשב על כל החורפים שבהם הגשם זלג בחוץ והוא סידר מכתבים במשרד ללא חלונות. שלושים שנה הוא פיספס את מגע הגשם על פניו.
לאחר שהתפזרו העננים הוא פקח את עיניו והיא עמדה מולו. במלוא הדרה ובמלוא יופיה. ושמה היה קשת. הוא הרגיש איך היא ממלאת את יישותו בשלל צבעיה וידע מיד, הוא לא היה פוגש בה אם לה היה עובד בדואר שלושים שנה.
לא אספר לכם מה היה כתוב במכתב, רק אגלה שבאותו היום ממש, לאחר שלושים שנות עבודה מסורות, הוא הודיע לממונים שהוא יוצא לדרך חדשה.
למחרת הוא הכין תיק קטן עם כריכים ליומיים, נעל את נעלי הספורט הישנות שלו, אותם הקפיד לצבוע כדי לשמר להן מראה חדש והמתין בתחנת האוטובוס. אחרי שעה של המתנה הבחין כי שום אוטובוס לא עובר ונזכר כי שבת.
הוא חזר לביתו מאוכזב וחזר שוב ביום ראשון לתחנת האוטובוס. הוא עלה על האוטובוס הראשון שעבר, מבלי להסתכל על המספר והמשיך עם האוטובוס עד לתחנה האחרונה בעיר אחרת, זרה ולא מוכרת.
הלילה ירד עליו והוא לא נעלב. הוא מצא ספסל חום שהיה לו לבית למשך הלילה, וכל אותו הזמן שמר את המכתב הצבעוני בכיס המעיל.
זה היה הרגע הראשון בחייו שלא היה לו לאן לחזור ולא היה לו לאן ללכת. כל שהיה לו זה מכתב, מעיל וספסל שלא שייך לו. הוא היה אמור לחוש אבוד אבל למעשה הוא הרגיש אושר גדול על האומץ שהיה לו לעזוב הכל וללכת אל הלא נודע.
הוא יכול היה לראות בעיני רוחו כי משהו גדול מאוד נכנס לחייו ובדיוק הגיעה משאית שכמעט דרסה אותו.
הטיפות הראשונות של היורה שטפו את פניו בעדינות וכך במשך שעה ארוכה הוא לא חשב על אתמול ולא חשב על מחר, פשוט נהנה מהטיפות. הוא חשב על כל החורפים שבהם הגשם זלג בחוץ והוא סידר מכתבים במשרד ללא חלונות. שלושים שנה הוא פיספס את מגע הגשם על פניו.
לאחר שהתפזרו העננים הוא פקח את עיניו והיא עמדה מולו. במלוא הדרה ובמלוא יופיה. ושמה היה קשת. הוא הרגיש איך היא ממלאת את יישותו בשלל צבעיה וידע מיד, הוא לא היה פוגש בה אם לה היה עובד בדואר שלושים שנה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה