על קו התפר

בשנים האחרונות אנחנו חיים על קו התפר. בין חלומות גדולים ומציאות מורכבת, בין הצלחות מרגשות ובין אכזבות כואבות ולעתים אף השקט מתעתע ומופר על ידי טילים מתעופפים.
אני מתהלך ברחוב. מביט באנשים. הם נועדו לחיים של הבטחה. אך המציאות, אוי המציאות, היא היחידה המפרידה בינם לבין האושר. ומה הוא האושר אם לא סך הרגעים בהם הרגשת נאהב.
וגם אני כמותם, חולם בינתיים בארץ המובטחת על ימים אחרים. מנופף את ידי לחבר ברחוב, פותח דלת לשכן, מחייך לפעוט בעגלה וזורק פירור ליונה.
חוסר הידיעה לאן כל זה מוביל מותיר בידי ברירה פשוטה. לעשות טוב. ככה בקטנה בכל צעד וצעד. בלי הרבה רעש ומחיאות כפיים. יש מצב שאני לא מענין אף אחד חוץ מאותה יונה. אבל מי יודע, אולי היא תביא שלום.

יש משהו לא פתור בקו התפור הזה.

הרי התנועה הזאת בין העולמות היא זו הדוחפת והמניעה קדימה. מה שווה חלום אם אין מציאות להגשים בה? מה שווה הים אם אין חוף מבטחים לשאוף אליו? מה שווה החוף אם ממנו לא נשקף ים אינסופי החתום בשקיעה כתומה?

לאחרונה התרבו השאלות. ההרגשה כי אין הנהגה לעם הולכת ומתעצמת, נדמה כי אנשים פוסעים על קו התפר בין ייאוש וייאוש גדול יותר. אבל דווקא כאן ברגע הזה אני יודע שהדברים הגדולים נולדים מתוך אוסף עצום של מעשים קטנים וטובים. לרגע נדמה כי שכחנו את הכוח שניתן בידינו. הכוח לתת. אנחנו מצפים שהעזרה תגיע מלמעלה וכך משחררים את עצמנו מהחובה והזכות לעשות טוב בכל רגע.
אנחנו נדחפים בכל רגע איש אל זרועות אחיו בעל כורחנו. המציאות הולכת ופורמת את כל קוי התפר בין האנשים. זה יתחיל במחוות קטנות ויסתיים באהבה גדולה.