שמנמנים אוהבים גשם

מאז ומתמיד אהבתי גשם. או קי כמעט תמיד. בתור ילד אהבתי לצייר מעגלים על חלון עטוף באדים, לקפץ בשלוליות ולנער את המטרייה לכל כיוון מהטיפות שדבקו בה. זכורה לי במיוחד צביה, אם הבית של בית הספר היסודי, שהייתה מזמינה אותי לחדרה ומאפשרת לי לבחור מבין המטריות האבודות שנשכחו. בשנות הנעורים אהבתי להביט בגשם מול חוף הים ולהציב סיגריה דולקת בקצה הגיטרה, כמו קטורת מרגיעה, אף על פי שלא עישנתי. בצבא שנאתי את הגשם, במיוחד בשמירות, ובמיוחד בפעם ההיא שרצתי עם שני קידבקים במעלה הבסיס ביציאה הביתה. בשנות השמנמנות שלי חיכיתי לגשם כדי להסתתר תחת בגדים רחבים וכשרזיתי נותרו עדיין אותם הבגדים הרחבים הנושאים איתם את האיש החביב שהייתי.

מנקה חלונות חרוץ אמר לי פעם שיש בישראל רק עשרה ימי גשם בשנה ואני די סומך על דעתו. אז מה יש בו בגשם שאנחנו לפעמים כל כך מחכים לו ולפעמים כל כך שונאים אותו. הרי הימים הבודדים האלה שהוא מופיע כל כך חמקמקים. ממש כמו חיינו החמקמקים.
חקלאים מייחלים לו, מאמינים מתפללים אליו ומשוררים כותבים עליו. נדמה כי הגשם בשביל כל אחד הוא משהו אחר. אבל הוא שם. תמיד. בכל פעם אנחנו רואים בו את מי שהפכנו להיות. זה אנחנו אלה שמשתנים לא הוא.

אנשים באים הולכים, חברים באים והולכים, אבל הגשם שם. למרות כל מה שמרכלים עליו, ולנו נותר להביט בו ולהתאהב בחיים מחדש.