קהילת בני האושר

בדרך העולה לירושלים, על מחלף לטרון ועל חורבותיה של עיר רומית עתיקה, התמקמו להם כמה נזירים. הם מכנים את עצמם "קהילת בני האושר".
רוב האנשים לא שמים לב למנזר הישן, משום שמבחוץ זה נראה כמו אתר עתיקות משעמם במיוחד, אך כאשר נכנסים למתחם מגלים כי סיפורו של המקום מתחיל עוד לפני אלפי שנים. המאמינים מאמינים שישו קם שם לתחייה אז למה לי לבאס אותם?
האזור כולו טובל בירוק, עצי תאנים חבואים ידועים למטיבי לכת, תצפיות על קו החוף מתגלות למשוטטים, ומיני ציפורים נדירות מכסות את האופק בעונת הנדידה ומושכות אחריהן צלמים ומשפחות חיוביות עם משקפות מאמריקה.

ציטוטים מהברית החדשה מופעים על פרוספקטים ושלטים ומקבלים את פני המבקרים, ואני מנסה לברר עם עצמי מתי הפכו הדתות מאמת פשוטה למערכת שיווק מטורפת. עם השנים למדתי שאם משהו טוב, ויש בו אמת, הנשמות מוצאות את הדרך אליו.
אני מסתובב קלות, רואה נזיר שבו"ז עם גלימה לבנה נושא דלי, מסונג'ר לעבודה במשק. משהו בתוכי מרגיש כמו ביצת הפתעה בלי הפתעה. אתה פותח בציפיה גדולה ובפנים ריק.
הוא לא נראה לי שמח, או מאושר אז חיפשתי מישהו אחר קורן, אבל גורנישט. מישהו שמח? כלום. נזירה חמודה משוודיה? איפה... שכחו מזה.
אני לא רואה שום קהילה חוגגת ואחרי סיבוב קצר המקום הכי מענין נראה לי היציאה לחניה. יכול להיות שזה אני, יכול להיות שזה הם, אני לא יודע והאמת מי אני שאשפוט. ובכלל, מי יודע איך נראה אדם באמת מאושר?
בחוץ נתקלתי בילד. נדמה לי שהוא גילה לטאה על אחד העצים. הוריו ליוו אותו במבט מחויך והעונג שרה על פניו. הוא ניסה ללטף את הלטאה והיא חמקה אך הוא לא ויתר. היא שינתה צבעים והוא הסמיק. אחרי כל לטיפה שלא עלתה יפה, הוא הביט לכיוון הוריו הגאים וחיפש אישור למעשיו. נדמה לי שהוא היה מאושר.
משחקו של הילד עם הלטאה מלווה אותי לרכב שהתמלא בינתיים בזרדים שהתעופפו על מגבי החלון הקדמיים. יכול להיות שכולנו חווינו את האושר ולא ידענו שהיינו בו? יכול להיות שבכל רגע אנחנו בעצם חיים בסוג של אושר וכלל לא שמים לב?
רצים אחרי משהו שכבר כאן, ממש כמו הילד והלטאה. אין לי מושג.
בכל מקרה, תמיד תזכרו שבדרך העולה לירושלים על מחלף לטרון, אם אתם מחפשים אושר, תחנו את הרכב במקום בטוח, ותחפשו עץ ולטאה.