נגן רחוב

פעם אחת ניגנתי ברחוב. בעצם פעמיים ניגנתי ברחוב. יהיו שיגידו שיש בזה משהו עצוב, אולי אפילו מעליב, אבל לא ממש אכפת לי, אני חושב שזה נפלא.

אתם מכירים את זה שאתם חולפים על יד נגן מבוגר, יתכן שעלה מרוסיה או מפרברי אוקראינה, הוא ישוב על כסא מתקפל שעליו מונחת מגבת, אוחז את הכינור ביד אמן, כמו בשיעור מוזיקה מוקפד, ומנגן ברצינות תהומית כשמולו ניצב מעמד תווים מקצועי הגדוש ביצירות קלאסיות.

אתם מתלבטים אם לזרוק מטבע, אם להצליב מבט נבוך או לעשות עצמכם כאילו לא הבחנתם בו. לעתים אתם נעצרים לרגע להקשיב ואז הרגע מודה לכם על החסד הקטן שעשיתם איתו.

יש לנו נטיה לראות דווקא את הדברים המופלאים באור הפוך.

אני יכול להעיד, כנגן רחוב לשעה קלה, שאם יש דבר נפלא זה לנגן לאנשים שאתה לא מכיר. בתחילה אני מודה, התגנב חשש לליבי שמא מישהו שמכיר אותי יראה אותי כך באמצע הרחוב, אך עד מהרה חשש זה התבדה וזכיתי להנאה הגדולה והפשוטה שבנגינה, ולהרגשת הנתינה העצומה והמשמחת, המרחיבה את הלב.

זקן שחלף במקום ונזכר בשיר ישן מהעבר או ילד שרואה לראשונה כלי נגינה, זוג שמבקש מנגינה מיוחדת, או מישהו שסתם מחייך במבוכה וממשיך הלאה, כל אלה הפכו חיש מהר את החוויה למופלאה ובלתי נשכחת.

לנגן ברחוב עושה רק טוב לאנשים, איך אז יכול להיות בעולמנו שעשיית טוב נתפסת כמלאכה מביישת? מה התהפך בנו שפעולה מיוחדת זו נתפסת כנחותה?

אין לי ממש תשובה לדבר. אבל זה לא רק נגן הרחוב שנתפס כך. משהו בנו השתנה. הגדרת הטוב והפשוט הלכו לנו לאיבוד קצת וחבל. אבל מכאן אפשר רק לעלות.

ומה נשאר עכשיו? רק לקחת גיטרה, למצוא איזו פינה אלמונית ולעלות על מונית בדרך אליה.