דוכן המיצים של אורי
בכניסה האחורית לשוק רמלה שוכן דוכן המיצים של אורי. בפעם הראשונה שהגעתי אליו התור היה עמוס בצמאים סבלניים כמותי וכשהגיע תורי הזמנתי בהתרגשות מיץ גזר. אורי שלף את השורשים הכתומים והטריים מתוך קערת מים קרים וביד מיומנת סחט אותם לכדי כוס משקה פלסטיק של בריאות ואושר. "כמה זה עולה?" אני שואל את אורי והוא משיב מיד "5 שקלים".
בכל מקום אחר מוכרים את אותה הכוס ב 16ש"ח ואפילו 20 ש"ח חשבתי בליבי, ותחושת גאווה מילאה אותי על העסקה המוצלחת שביצעתי. יש מחשבות שאתה לא משתף עם אחרים שלא יחשבו שאתה קמצן, אבל מה לעשות שאתה חושב אותן? אז שיישאר בינינו.
בכל מקרה, אני משלם, מודה לאורי על עבודתו וממשיך לדרכי. "חכה, חכה רגע" קולו מהדהד בין ארגזי העגבניות הנעים לכיוון השוק והוא ממשיך "תשתה חצי כוס ואני ממלא לך עוד כי נשאר ". אני עושה כדברו ומביט שוב באורי הממלא בשנית את כוסי עד גדותיה.
יש לי נטייה להביט באנשים ולנחש את עברם. העובדה שאני תמיד טועה אינה עוצרת אותי ופעם אחר פעם אני רואה בעוברים ושבים מלכים, רוזנים ונסיכות נסתרות. הפעם תורו של אורי. אני מביט באורי ומשוכנע כי אני רואה בו מתאגרף עבר, יש בו משהו מחוספס, איש עבודה חרוץ וישר, אבל ברור לי כי זאת תחנה שונה מאלה שהיו בעברו. הוא מביט בי מביט בו, ואחרי שמונה דקות אני מבין שכדאי להפסיק.
אני ממשיך לדרכי ושומע מרחוק את אורי קורא לעוד אנשים למלא את כוסם.
על יד האבוקדו אני מנסה להיזכר אם זה העונה או לא, אף פעם אני לא יודע מתי העונה של כל דבר ותמיד זה מעסיק אותי מחדש. אבל הנדיבות של אורי מסתננת בין כל המחשבות על אבוקדו, מישמש וכוסמת.
אני יודע שאחזור לאורי בשנית וכך רבים כמותי. כי אורי נותן יותר. ככה בפשטות. ולתת יותר בעולם שבו לוקחים ממך יותר זה דבר מופלא המזמין את השפע האמיתי והאינסופי אליו יכול אדם לייחל.
כי בסוף אחרי כל המקלות שאנשים מקבלים כאן, הגיע הזמן לגזר.
בכל מקום אחר מוכרים את אותה הכוס ב 16ש"ח ואפילו 20 ש"ח חשבתי בליבי, ותחושת גאווה מילאה אותי על העסקה המוצלחת שביצעתי. יש מחשבות שאתה לא משתף עם אחרים שלא יחשבו שאתה קמצן, אבל מה לעשות שאתה חושב אותן? אז שיישאר בינינו.
בכל מקרה, אני משלם, מודה לאורי על עבודתו וממשיך לדרכי. "חכה, חכה רגע" קולו מהדהד בין ארגזי העגבניות הנעים לכיוון השוק והוא ממשיך "תשתה חצי כוס ואני ממלא לך עוד כי נשאר ". אני עושה כדברו ומביט שוב באורי הממלא בשנית את כוסי עד גדותיה.
יש לי נטייה להביט באנשים ולנחש את עברם. העובדה שאני תמיד טועה אינה עוצרת אותי ופעם אחר פעם אני רואה בעוברים ושבים מלכים, רוזנים ונסיכות נסתרות. הפעם תורו של אורי. אני מביט באורי ומשוכנע כי אני רואה בו מתאגרף עבר, יש בו משהו מחוספס, איש עבודה חרוץ וישר, אבל ברור לי כי זאת תחנה שונה מאלה שהיו בעברו. הוא מביט בי מביט בו, ואחרי שמונה דקות אני מבין שכדאי להפסיק.
אני ממשיך לדרכי ושומע מרחוק את אורי קורא לעוד אנשים למלא את כוסם.
על יד האבוקדו אני מנסה להיזכר אם זה העונה או לא, אף פעם אני לא יודע מתי העונה של כל דבר ותמיד זה מעסיק אותי מחדש. אבל הנדיבות של אורי מסתננת בין כל המחשבות על אבוקדו, מישמש וכוסמת.
אני יודע שאחזור לאורי בשנית וכך רבים כמותי. כי אורי נותן יותר. ככה בפשטות. ולתת יותר בעולם שבו לוקחים ממך יותר זה דבר מופלא המזמין את השפע האמיתי והאינסופי אליו יכול אדם לייחל.
כי בסוף אחרי כל המקלות שאנשים מקבלים כאן, הגיע הזמן לגזר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה