בחסות החשיכה - זכרון מעמדת שמירה

יש משהו מיוחד בשעות המאוחרות של הלילה. אולי זה השקט, אולי האוויר הקריר והנקי ואולי זה המרחב החדש שנפתח למחשבות טריות. תוך כדי כתיבה אני נזכר לפתע באחת השמירות בצבא, שמירה שלא ברור לי על מה היא שמרה, אך שם למדתי שיעור על חום אנושי.
באחד הקורסים הראשונים העלו אותנו על אוטובוס ואמרו שיש צורך בקורסיסטים לשמירות. זה היה באזור ירושלים. ירד גשם זלעפות ועשיתי את דרכי לכיוון העמדה. בכיסים הרחבים החבאתי סוכריות, טויסטים ומקופלת למרות שהיה אסור. הייתי חייל שמנמנן. כשהגעתי לעמדת השמירה חייל אלמוני שהמתין להחלפתו המתין לי כשידיו בכיסיי החרמונית, נשקו נח בהצלב, הוא הודה לי שהגעתי בזמן ועלה במעלה הגבעה לעבר חדר הכוננות כדי להמשיך בשנת ישרים.
נכנסתי לעמדת השמירה החמימה, החייל ששהה שם, לא נעים להודות, לא היה נאה במיוחד אם אתם מבינים למה אני מתכוון. לא העלתי את הנושא בפניו, הרגיש לי לא נכון ונדמה לי שצדקתי, אני מקווה שגם אתם חושבים שעשיתי את הדבר הנכון. שמרתי את זה לעצמי.
כשנכנסתי לעמדה הבנתי די מהר שהחייל שוהה כאן פרק זמן ממושך, העמדה הייתה מסודרת, המטבחון הקטן היה מבריק, גליל פלנלית וטוסטר עם לחם צבאי על ידו. נראה כאילו הוא גר שם בשכירות.
הוא קיבל את פניי בחום רב, שלף ערגליות בטעם שוקו ושמח לקראתי. בחוץ הגשם התעצם ובתוך עמדת השמירה הוא פעל רבות כדי להנעים את שהותי. מה אגיד לכם? שם הבנתי כמה טיפש הייתי. איך יכול להיות ששתי דקות קודם לכן הדבר הראשון שראיתי היה שיניים בולטות ולסת עקומה.

השמירה הסתיימה והגשם המשיך לרדת, נפרדנו כידידים ועליתי במעלה הגבעה לכיוון חדר הכוננות, אבל מאז ועד היום אני נושא איתי את אותו זכרון. את אותה הרגשת מבוכה וכעס על עצמי איך יכולתי לשפוט על פי מראה עיניים אדם נפלא. משהו מהשמירה הזאת נשאר בי עד היום ואולי אפילו שומר עלי. לא לשפוט, לא לתת למראה עיניים להחמיץ את היופי האמיתי שיש באנשים.
והחייל הזה? אני מניח שמאז הוא חימם את הלב לאנשים רבים והביא אור בחסות החשיכה.