תעצומות נפש
תעצומות נפש / דיבורים על מלחמה
אני מתהלך ברחובות ארצי האהובה וחש את המתח, את הפחד והחשש. בתוך תוכי אני יודע, הכל יהיה בסדר. כל מצב, כל קרב ומאבק מגלים בנו תעצומות נפש שלא הכרנו. ומה יחזיק אותנו בימים אלו? יכול להיות שזה כל כך פשוט? אולי זה ערבות הדדית, הקשבה ומעט אהבת אחים. אני לא יודע. אין לי תשובות לדבר והפסקתי להקשיב לכאלה שיודעים הכל.
למרות תנועת האנשים והמכוניות יש שקט מוזר בפינת הרחוב. זקנה מתכנסת אל עצמה, אישה מנסה להחנות וציפור עפה לשמים כמו דולפין שחוזר למים. מישהו מצחצח חרב ומישהו כותב שיר. ככה זה. מישהו תמיד חייב לכתוב את החיים.
משום מה מלחמות מעוררות את האנשים. לצד הפחד חלקם מתמלאים בסוג של התלהבות. הם מדברים על זה בסוג של התרגשות. חלקם ממש מחכים לזה בלי להודות. ואיך יכול להיות שאחרי כל כך הרבה מלחמות, שבסופן שוב תשקוט הארץ, עדיין יש כל כך הרבה מלחמות? איך אפשר לתכנן ככה משהו? ומתי תהיה המלחמה האחרונה?
תמיד כשאני שואל יותר משאלה אחת אני שוב מרגיש ילד. אני מבין שאני לא מבין דבר. שתמיד יש משהו גדול ממני שאני לא יכול לתפוס. אפשר להיות מתוסכל מזה אבל יש בזה גם משהו משחרר. הידיעה שאנחנו כל כך קטנים וחסרי שליטה על חיינו רק מעצימה את משמעות הדברים. והרי באמת כשאני חושב על זה, באיזה עולם מטורף אנחנו חיים, מטאורים, סערות, סופות, שיטפונות, מוזיקה מזרחית, איך אפשר ככה?
ושוב אני נאחז באלוהים, ואולי גם הוא נאחז בי. הרי בתכל'ס, בתוך כל הטירוף הזה אם עדיין איזה ילד כותב שיר היה שווה כל המאמץ שלו.
אני מתהלך ברחובות ארצי האהובה וחש את המתח, את הפחד והחשש. בתוך תוכי אני יודע, הכל יהיה בסדר. כל מצב, כל קרב ומאבק מגלים בנו תעצומות נפש שלא הכרנו. ומה יחזיק אותנו בימים אלו? יכול להיות שזה כל כך פשוט? אולי זה ערבות הדדית, הקשבה ומעט אהבת אחים. אני לא יודע. אין לי תשובות לדבר והפסקתי להקשיב לכאלה שיודעים הכל.
למרות תנועת האנשים והמכוניות יש שקט מוזר בפינת הרחוב. זקנה מתכנסת אל עצמה, אישה מנסה להחנות וציפור עפה לשמים כמו דולפין שחוזר למים. מישהו מצחצח חרב ומישהו כותב שיר. ככה זה. מישהו תמיד חייב לכתוב את החיים.
משום מה מלחמות מעוררות את האנשים. לצד הפחד חלקם מתמלאים בסוג של התלהבות. הם מדברים על זה בסוג של התרגשות. חלקם ממש מחכים לזה בלי להודות. ואיך יכול להיות שאחרי כל כך הרבה מלחמות, שבסופן שוב תשקוט הארץ, עדיין יש כל כך הרבה מלחמות? איך אפשר לתכנן ככה משהו? ומתי תהיה המלחמה האחרונה?
תמיד כשאני שואל יותר משאלה אחת אני שוב מרגיש ילד. אני מבין שאני לא מבין דבר. שתמיד יש משהו גדול ממני שאני לא יכול לתפוס. אפשר להיות מתוסכל מזה אבל יש בזה גם משהו משחרר. הידיעה שאנחנו כל כך קטנים וחסרי שליטה על חיינו רק מעצימה את משמעות הדברים. והרי באמת כשאני חושב על זה, באיזה עולם מטורף אנחנו חיים, מטאורים, סערות, סופות, שיטפונות, מוזיקה מזרחית, איך אפשר ככה?
ושוב אני נאחז באלוהים, ואולי גם הוא נאחז בי. הרי בתכל'ס, בתוך כל הטירוף הזה אם עדיין איזה ילד כותב שיר היה שווה כל המאמץ שלו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה