אחים אנחנו

כשהיה בן חמש ירד אבי מהמטוס שהוביל אותו ואת מאה וחמישים אלף יהודי עיראק במה שידוע בדפי ההיסטוריה כמבצע "עזרא ונחמיה". הוא היה עטוף בחמש שכבות של בגדים משום שלא יכלו להביא איתם דבר מרכושם לארץ. וכך, כשבכף יד ימין אחז בכף ידו של אימו, פרחה ז"ל לבית משפחת אברס, וכף ידו השמאלית אוחזת בכף ידו של אביו, שלמה ששון חכם ז"ל למשפחת שמש, חזר, לאחר גלות של אלפיים שנה, לאדמת ארץ ישראל כהבטחת הבורא "וקיבצתי אתכם מארבע כנפות הארץ לארצכם".

כמה שנים קודם לכן, בערך בגיל שנתיים עלתה מפולין לארץ ישראל אימי. אביה איבד את הוריו ואחד עשר אחים בשואה, ואימא שלה הספיקה לחמוק מבין שיניי הנאצים בזמן.

למה אני מספר לכם את זה? כי תמיד כששואלים אותי "מאיזה מוצא אתה?" לוקח לי זמן לענות תשובה ברורה. תמיד הרגשתי שיש בי משניהם אז אני עונה "חצי חצי". אבל עכשיו, יותר מתמיד, כשמדברים מבוקר עד ערב על קיפוח רציתי לספר את הסיפור שלי.
אם יש לכם זמן לקרוא מצוין. אם אין לכם זמן אקצר ואומר שאם יש משהו שלמדתי בחיים זה שהבחירה החשובה בחייו של אדם היא לא להיות קורבן. לא להאשים אחרים בגורלו ולהבין שגורלו נתון בידיו.

לאחרונה אנחנו שומעים מבוקר עד ערב את היבבות "האשכנזים עשו ככה ועשו ככה" ומתחילה להתפתח איזושהי לגיטימציה מסוכנת לפגיעה בהם ולראות בהם אשמים במצבם הקשה של חלקים בחברה. הלך הרוח של "עשו לי לקחו לי" פותר אנשים רבים מההכרח לקחת אחריות על חייהם ומפתח אצל אלפים תחושה שמישהו אחר "אשכנזי כולשהו" אחראי על גורלו, דבר המשחרר אותם מהצורך להתמודד עם המציאות.

אבי, כן העראקי, הגיע למעברה ולאחר מכן לעיר לוד. מגיל צעיר עבד, למד באוניברסיטה, שירת בצבא, התחתן והקים משפחה. הוא מעולם לא חשב שמישהו צריך לפתור לו את הבעיות. מעולם לא שמעתי ממנו שמישהו היה חייב לו משהו.
היה תמיד ברור לו שהחיים שלך נראים כפי שאתה שואף אליהם. הדבר היחיד שספגתי זה אהבה עצומה לארץ ישראל, למדינה ולכל עדות ישראל, לא שמעתי כמלוא הנימה תחושה של תסכול אלא להיפך, שזאת המדינה שלנו ואם תתאמץ הכל פתוח לפניך.
רבים מבני עדות המזרח תרגמו את כישרונם הפנומנלי להצלחה מסחררת בארץ ובעולם ובתחומים שונים: זאב רווח הנפלא, עפרה חזה ז"ל, יוסי בניון הנהדר, עמיר בניון הוירטואוז, א.ב יהושע, חיים סבן ועוד רבים וטובים אחרים. הם הצליחו כי עמלו, כי האמינו ביכולת שלהם ובעיקר כי לא בזבזו את הזמן כדי להאשים אחרים.
מאז ומתמיד הלכתי שבי אחר תרבות המזרח, אני מאוהב בפיוטים, באגדות, בספרים הגנוזים שאבדו בדרך, בטעמים ובתחושת היחד השבטית. בצד הפולני אני נהנה בעיקר מהבדיחות, מהקניידלך, קרפע'לך וכל דבר שמסתיים ב"'לך". אבל מעבר לזה, אחד הדברים הבולטים והכואבים כשאתה "חצי- חצי" זה כשאתה רואה איזה עושר נותר מההיסטוריה התרבותית המזרחית וכמה מעט נותר מתרבות אשכנז. כמה אבד תחת רגלם של הנאצים ולא ישוב עוד. וזה כאב שרק אם יש בך את החלק הזה אתה יכול להבין כמה חסר כדי למלאו.

כשאני מנסה להעלות בעיני רוחי את סבי, פנחס ז"ל, שעלה מפולין לאחר שאיבד את משפחתו, אני שואל את עצמי שאלה פשוטה :"תגיד נראה לך שבן אדם, אחרי שאיבד אחד עשרה אחים והורים, ברח מהנאצים, מגיע למדינה המוקמת, שבה יש לו לחם ומים לשתות ומה שמענין אותו זה לקום בבוקר ולדפוק מזרחיים?"
המחשבה החולנית הזאת שלפיה אנשים שיצאו מהטרגדיה האנושית הגדולה בהיסטוריה עסקו בלקפח אחרים באופן מודע היא מסוכנת. לא פחות.

אין ספק שנעשו שגיאות קשות מאוד בקליטת עולים רבים מקרב בני עדות המזרח, דבר שחייבים לפעול למען תיקונו מבוקר עד ערב. אלפי אנשים סובלים מחסור ומצוקה נוראים. אבל מכאן ועד פיתוח קונספירציות על "האשכנזים" היא לא פחות מסוג מסוים של אנטישמיות שאינה שונה משנאת היהודים באירופה או בכל מקום אחר. זהו סוג של שנאת אחים שהולך ומסכן את כולם ומוביל בסופו לאלימות. על זה בדיוק נחרב בית שני.

בימים האחרונים אני מוצא עצמי מהרהר יותר ויותר לאן זה ייקח אותנו, ואיך יכול להיות שאין כבר אנשי ציבור שמקרבים לבבות. רובם עסוקים בהסתה של ציבור נגד ציבור עד כי השנאה הולכת וגוברת, וזאת דווקא בימים כל כך קשים וסוערים סביבנו ואין אדם שיגיד" עד כאן! אנחנו עם אחד, אחים אנחנו!"

כמו שכתוב במסכת אבות "במקום שבו אין איש השתדל להיות איש" אני מרשה לעצמי להיות איש ולקרוא את הקריאה הפשוטה והברורה שוב, לפני שיהיה מאוחר "אחים אנחנו!"