הרהורים על אהבה.

יכול להיות שכל הסיפור שלנו כאן זה אהבה? לגלות אותה, להחזיק בה ולא להרפות. מה זה בכלל אהבה? אהבה לאישה, לילדים, אהבה לארץ ולדבר שאנחנו עושים. תמיד הייתה בי הערכה לאנשים שלא היו להם תשובות להכל. כאלה שתמיד הרגישו בנוח להשאיר את השאלות פתוחות באוויר ולהניח לי לענות בדרכי. כשמישהו מרשה לעצמו להגדיר בשבילי דברים גדולים אני קם והולך.

הרגש האמיתי שעומד מאחורי המילה הזאת כל כך חזק ועוצמתי עד שבכוחו להביא חיים לעולם, לצאת למלחמות נגד אימפריות ולכבוש ארצות רחוקות. נכתבו בשם הרגש המיוחד הזה מיליוני שירים לאורך ההיסטוריה, ועדיין אנחנו לא יכולים להגיד בדיוק מה זה הדבר הזה, מה אנחנו מוכנים לעשות בשבילו, איך הוא יכול לקחת אותנו ואת חיינו מעבר לזמן ולמקום שכן האהבה עצמה נשארת גם כשהדבר אינו קרוב אלינו פיזית, ואולי אף כבר לא בעולם הזה...

האם הרגש הכל כך חזק הזה הוא זה המעניק משמעות אמיתית לחיים? הוא זה שמצביע על הדברים החשובים ביותר בחיינו ועל מידת הנכונות להקרבה שלנו לגביהם. הרי יש הבדל בין לחבב, לסמפט ולאהוב באמת. לאהוב זה לאהוב. עם כל הרגש. להיות שם בכל הווייתנו.

הדבר המופלא באהבה זה פירותייה. ילד שנולד. שיר שנכתב. בית שנבנה בידיים לאהובה. אבל גם בדברים הקטנים. בבן שדוחף את אביו הקשיש היושב על כסא גלגלים. ביד אוחזת יד אחרת בדרך לחופה. בהקשבה מהלב. בחיבוק. בעזרה לחבר.
בציור של ילד להורה מודבק על מקרר.

אנחנו לא ממש יודעים מה זה. אבל אנחנו יודעים שאי אפשר בלי זה.