עיניים מדברות

העיניים הן באמת מי שאנחנו. לאחרונה אני מוצא את עצמי יותר ויותר מביט בעיניהם של אנשים. מנסה להבין את סיפור חייהם. מנסה למצוא את הפער בין מה שהם באמת מרגישים לבין מה שהם מראים לעולם. וכמו כל דבר בראשיתו, גם זה לוקח זמן.
ואיך הכל התחיל ? זה נשמע קצת מוזר, אבל הכל התחיל בגלל נמר.
לפני כמה חודשים מצאתי את עצמי בביקור בגן חיות, במרחק ס"מ ספורים מכלוב של נמר. למרות שהיינו שם רק כמה אנשים הרגשתי איך הנמר הגמיש נועץ בי את מבטו החד והמדויק. העיניים שלו אמרו :"כך נראות עיניים של מישהו שלא נמצא במקום שלו, רחוק מהטבע של עצמו, רחוק מעצמו".
וגם אנשים, עצבותם ושמחתם ניכרת בעיניהם. אי אפשר לזייף אמת. אי אפשר לזייף דמעות של צחוק, עצב או התרגשות.
ואם אתה מזייף, אתה לא אמיתי. וכולנו קצת לא אמתיים. לא כי נולדנו כאלה, כי הפכנו לכאלה.
אבל לאמת אין לאן לברוח, היא תמיד מונחת שם, מחכה לרגע שלה לפרוץ, בשמחה בכאב או בצחוק מתגלגל. אמת היא לא משהו שניתן לעצור, היא נובעת מתוך הלב, דרך הגרון, העיניים והמבט החשוף שאומר הכל.
כולנו קצת נמרים, חשבתי לעצמי לאחרונה. אולי פחות גמישים כמוהו (לפחות אני), אבל עדיין יש פער בין מי שיכלנו להיות לבין מי שאנחנו. וכמעט לכל אחד שאתה פוגש, שם, ממש בזויות העין יש קמט קטן כזה שמתחדד עם השנים. קמט של השלמה, אולי של ויתור על חלום ילדות שכבר לא יתגשם, אני קורא לו קמט הפספוס.

כשאתה פוגש אנשים אחרי הרבה זמן, אתה שם לב מיד לשינוי שחל בהם. צילום דמותם בזיכרונך מתעדכן ברגע אחד למשהו חדש. אתה שם לב לשיער הלבן שפעם לא היה, לכרס הקטנה שגדלה ותמיד הייתה, אבל אתה בעיקר מחפש את העיניים. מה הן אומרות.

עם השנים אתה לומד להכיר בכוחה של האבחנה הזאת. אתה מחפש את העיניים. את השמחה שבהם שאולי פעם הייתה, את התקווה, את החלום. הרבה פעמים אתה מוצא ואז אתה יודע, כל עוד העיניים מדברות יש עוד חלום שאפשר להגשים.