זליג

שני דברים אהבתי בו. את המגבעת השחורה ואת השיניים התותבות.
קראו לו טפר. זליג טפר ז"ל והוא היה הסבא -רבא שלי.

בבית הישן ברמלה חיכיתי לו קופצני ושובב על יד עץ הלימונים שעדיין ניצב שם.
כשהיה מגיע בהליכה איטית, מחייך ושמח לקראתי, משכתי אותו בידי הקטנה לעבר הסלון,
ושם בטקס הקבוע, תבעתי את המגבעת השחורה לעצמי.
לאחר מיכן, כשהכובע הגדול והשחור נופל על מצחי ביקשתי את החלק האהוב עלי בפגישתנו :" סבא! תוציא את השיניים!"
והוא נכנע בפשטות, שיתף פעולה ושלף את שיניו לשביעות רצוני.
גם בזיכרון דהוי אני זוכר היטב את התמוגגותו ללא הכובע והשיניים. נדמה לי, כי לנוכח הילד המרוצה הוא היה מוכן להשתטות אפילו להפתעתו. בכל זאת להיות סבא- רבא זה תפקיד מיוחד. אתה נושא על גבך את אלו שנאספו ועל ידך את אלו שנולדו.

הוא היה מאלה שעברו את הנאצים. איכשהו הצליח לחמוק. עבר מפה לשם והסתדר. הוא דיבר יידיש מהולה בעברית של השטייטל. זכרון עמום לקהילות שאבדו. אבל אותי זה לא ממש עניין. אני ידעתי מה רציתי. וגם הוא ידע.

יש דברים שאתה יכול לעשות רק כשאתה ילד. אם תראו אותי היום מטפס על עץ לימונים או מבקש ממישהו לשלוף את שיניו זה עלול להיות בעייתי. אבל כשאתה ילד מותר לך לנסות דברים חדשים בלי להראות מוזר. מותר לך להיות לגמרי אמיתי, לטעות ולתהות, אבל בעיקר מותר לך לראות באנשים את הטוב שבהם. לתת להם הזדמנות שוב פעם להרגיש רצויים ונחוצים ואפילו מצחיקים.

לרוב אנחנו חושבים מה אנשים בשבילנו. ורק לפעמים, ממש לעיתים רחוקות אנחנו מבינים מה היינו בשבילם.
לעולם לא אדע מה הרגיש כשאחזתי בידו בשביל, איך הרגיש כשהצליח להצחיק אותי או מה חשב בדרכו הביתה.

עץ הלימון הלימונים עדיין שם. סחוט, אבל מחזיק מעמד.
מאז כל מגבעת שחורה, זקן, יידיש ושיניים תותבות מזכירים לי אותו.