הימאי

"אז מה, אתה סופר?" הוא שואל אותי ומתפעל.
 אני משחק אותה צנוע, משפיל מבט מזויף של ענווה ומתקן אותו "אני נקרא מחבר, סופר זה מי שכתב לפחות שני ספרים".
"פששש..." הוא ממשיך "אני מחזיק ממך, לא כל יום אני פוגש מישהו שכתב ספר".
אני מרשה לעצמי ליהנות מהתפעלותו.

הוא מחכה כמוני לקפה, למרות גילו המתקדם הוא לבוש באימונית קלילה וניכר כי צלקות הזמן ניכרות בפניו הדקיקות,
ולרגע נדמה כי דמותו המחוספסת מסתירה נפש רגישה.

"מה אתה עושה בחיים?" אני מסיט אליו את הזרקור.
"אני? עזוב, סתם הייתי ימאי 40 שנה".
"מה זה עזוב? ספר משהו!"

הוא מכוון מבט מזדקן ואני ממשיך "רגע אז יצא לך לראות לוויתן פעם?"
ידו מורמת למעלה וחיוך נוסטלגי מאשר את דברי.
"לוויתן?...במה לא נלחמתי אח שלי? סערות, סופות, כרישים, דולפינים, לוויתנים, אבל בסוף להכל מתרגלים."

הקפה הגיע. אני לוחץ את ידו לחיצת יד גברית.
"אני מחזיק ממך" אני אומר לו ומיישיר מבט "אף פעם לא פגשתי מישהו שנלחם בלוויתן".
דרכינו נפרדות.
אני מסתכל לאחור תוך כדי הליכה ורואה אותו מחייך,
הוא משפיל מבט אמיתי של ענווה ומפליג למחשבותיו.