-
איתה



למרות הזמן שעבר
למרות העלים שנשרו
למרות כוכבים שאובדים לאינסוף
היא נותרה בשיריו

למרות המכתב שדהה
למרות חיבוק החמה שרצתה לאסוף
היא נותרה בשיריו

והוא,
מתכנס אל שירו
ונשאר בו לעולם
איתה





תגובות

  1. אנונימי6 בינואר 2013 בשעה 15:04

    אחי היקר

    כרגיל, בשורות מעטות אתה פוגע בדיוק

    בנקודה.

    יריב

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הוודאות שבחוסר הוודאות

-
 הדבר הוודאי ביותר בימים אלה זה חוסר הוודאות. אם יש משהו שאפשר להיות בטוחים לגביו זאת העובדה שאנחנו חיים בימים בהם לא ניתן להישען על המערכות והמסגרות הישנות אשר הולכות ומתפרקות לנגד עינינו. כל המשענות עליהן נשענו הן כמשענת קנה חלול ביום פקןדה. המדינות הנאורות ביותר הן המעוררות ביותר. מתחת לפני השטח, כמו יד נעלמה של עדת חפרפרות כורסמו מדינות שלמות והן כרגע מונחות על פני שכווה דקה של דימוי עבר שעוד מחזיק מעמד באופן זמני. המבנים המוכרים של הכלכלות הולך ומשנה צורה ורבים הגופים אשר רוכשים זהב ומתכות יקרות כדי להכין את עצמן למשבר המבשר שינוי.  התאים המשפחתיים המסורתיים מנסים להאחז במסורות העבר ונדמה שהתא המשפחתי הידוע והמוכר הופך להיות חריג בנוף הכללי ולעיתים אף לנווה מדבר מרענן, תלוי עבור מי.  שוק העבודה משתנה לנגד עינינו במהירות ותוך שנים ספורות רבות מהתעסוקות הקיימות יחליפו ידיים אנושיות ברובוט חביב עם ריקמה אנושית מזיעה.  ואנחנו? מה יהיה איתנו? על מה נישען?  ובכן זאת תיהיה הזדמנות לחזור לטבע המקורי שלנו, לרוח, לתדר, להיותנו יישויות של אור ואהבה המקושרות למשהו הרבה...
המשך לקרוא

הטבעוני

-
שקד היה טבעוני. הוא הקפיד קלה כבחמורה לאכול ירקות, פירות וקטניות. הוא אפילו למד להנביט. יום אחד הוא נחנק מבוטן ומת. כל אחד מאיתנו מידי פעם מתחיל משהו בהתלהבות גדולה ותוך זמן קצר זה דועך ובקול ענות חלושה מגיע אל סופו חסר התהילה. אני זוכר ימים בהם החלטתי שאני מתחיל לשחות. יום ראשון. שש בבוקר. אני עומד בכניסה לקאנטרי, מוכן ודרוך לשלושים בריכות בסגנון פרפר. תיק. נעלי מדוזה. משקפת ביד ימין, כובע-ים ביד שמאל ואטמי אוזניים מסילקון דחוסים כבר באוזניים. "מחכה למישהו?" שואל אותי השומר "כן אני מחכה שיפתחו להתחיל לשחות" אני משיב בחיוך מרוצה תוך ביצוע מתיחות קלילות של שרירי התאומים. "אני מקווה שיש לך סבלנות כי פותחים מחר" הוא ממשיך ."לאן אתה חותר?" אני שואל והוא ממשיך לסיור הבוקר ומסנן כבדרך אגב "היום מנקים את הבריכה". אתם בטח גם מכירים את זה. אולי החלטתם להתחיל לדוג וחיפשתם חלזונות בשדה, או שהחלטתם שאתם מצטרפים לחוג צפרות והשקעתם במשקפת, ואלה שפתאום מתחילים לרכב על אופניים, אוי... אלה עם האופניים... קונים את הטייץ הצמוד עם נעלי סטפס ונכנסים ל...
המשך לקרוא

טיול לילי בבני ברק

-
 אני גר בגבעת שמואל. הליכה קצבית של כמה דקות, חציית גשר להולכי רגל ואני נמצא במציאות אחרת. מסע בזמן ובמקום. תנועת האנשים המהירה והעמוסה, בגדיהם, שדרות המסחר הססגוניות והסימטאות מלאי החדרים לתלמוד תורה של החסידויות הרבות. המודעות הייחודיות בכל פינה והצפיפות האורבנית המאולתרת. פינות ממכר של אוכל שטייטלי בנקודות ידועות למדריכי הסיורים ובחורים צעירים לבושים במיטב החליפות המהוגנות והאיכותיות נראים בכל מקום. כובעים שונים המעידים על שייכות החצר החסידית וכל זה לצד רכבים חדישים שיצאו רק עכשיו ומעניקים הרגשה מרתקת המחברת עולמות וזמנים. וכך, בעודי נושם לתוכי את החוויה, אני נזכר בשיחה עם חבר חרדי, קרוב ואהוב לו פעם אמרתי "העולם החרדי מתרחק מהיהדות ומקצין" והוא, למרות אהבתו אלי מיהר להשיב "לא, העולם החילוני הוא זה שהתרחק מהיהדות". תשובתו מהדדת בי מאז. מי התרחק ממי? ומה צריך לעשות כדי שוב להתקרב? לחזור למי שהיינו פעם.  הרי בסוף אנחנו חלקים של אותו הגוף, של אותה נשמה. נשמת ישראל.
המשך לקרוא