שיחה עם צ'יף

"פעם היית הולך אל המלחמות, היום המלחמות באות אליך" -  צ'יף

צ'יף שמח שחזרתי לבקר אותו. אני מכיר היטב את סודות פניו.
הוא מתבונן בלהבות המדורה כמו באישה יפה ושותק.
דרכו למדתי להקשיב.
לא לדבר כל הזמן.
לשים לב שיש עוד דברים חוץ ממני, ולתת להם להתרחש.

"מה איתך בן?" הוא פונה אלי ומבטו עדיין מתמקד בלהבה "אני מרגיש שאתה מוטרד".
אני שובר ערמת זרדים ומשליך ללהבה.
"כולם מדברים על מלחמה קרובה,
התופים כבר נשמעים מרחוק,
יש תחושה שזה קרוב."

"קרוב?" הוא שואל ונאנח "בגלל זה אתה מודאג?"
"כן" אני משיב לו ומחמם את ידי מעל לאש.
"יש לך מה לעשות כדי למנוע אותה?"
"לי? אתה צוחק? מה אני כבר יכול לעשות ?" אני ממעיט בכוחי ומתכנס.

צ'יף מזדקף בישיבתו, מישיר מבט אל האופק ואומר:
"אנשים קטנים גורמים למלחמות, אנשים גדולים עושים שלום".
"כשאתה פוגש אדם ברחוב ואומר לו "שלום" מה הוא משיב לך? "שלום".
אין לו ברירה אחרת,
ככה זה עובד.

"לפני הרבה שנים ילד קטן טמן ציור בבקבוק ושלח אותו בנהר.
ממש לפני מלחמה בין השבטים.
בציור הוא צייר את בני השבטים מתחבקים ורוקדים סביב מחנה משותף.
את הבקבוק אספה אם של אחד הלוחמים והראתה אותו לכל שאר אמהות השבט.
הן יצאו בקריאה לא לצאת למלחמה ולבסוף ראש השבט נכנע,
השבטים התכנסו,
ערכו ביניהם הסכם שלום,
ורקדו סביב המחנה.

"אבל מה קורה כשאין לך אפשרות לשלום ?"
צ'יף משנה את סבר פניו ומרצין:
"אם ניסית הכל וזה לא הצליח,
 אבל באמת ניסית הכל,
 אתה עולה על הסוס, יוצא למלחמה ומנצח".

אני מצייר ציור, מכניס לבקבוק ועולה על הסוס.