הצ'יף חוזר

נקודה קטנה נראית באופק,
היא עושה את דרכה אלי.
לאט היא הולכת וגדלה.
זה הצ'יף.
בדיוק לפני חודש הוא הוא קם והלך.
ועכשיו
הוא חזר.

אני יושב במקום בו הוא ישב.
כשהוא חוזר,
הוא מניד את ראשו כאחוות הלוחמים,
ומתיישב לצדי.

לאחר שעה ארוכה
הוא שואל לפתע:
"חיכית שאשוב?"
אני מודה בכנות:
"לא, היית בטוח שעזבת לתמיד."

הצ'יף מחייך,
ומחמם את ידיו מעל המדורה.
הוא אינו כועס,
למוד קרבות ומפוקח הוא מוזג לי תה צמחים מהביל.
"אתה איש טוב"
הוא ממשיך ומושיט לי את כוס תה שהכין:
"איש טוב".

צ'יף אינו מסגיר את קורותיו,
אך שמעתי שפעם,
באחד הקרבות,
נשא על כתפיו שני לוחמים פצועים,
הציל את חייהם וחזר להילחם.
על כך זכה בנוצת הנשר הגדול -
השמורה רק לאגדות השבט.

נדמה לי בתחילה כי הוא מזמזם שיר מסורתי,
אך לפתע דבריו מתבהרים:
"תסתכל סביב,
תמיד,
ותראה איך הכל משתנה כל הזמן.
הצמחים,
בעלי החיים,
הרעשים,
אלו שחיבקו ונעלמו,
אלו שלחמו לצידך,
אלו שלחמו נגדך,
אבל דבר אחד נשאר איתך תמיד- הקול.
זה שהלך איתך כשהיית ילד.
שם בשדות.
לפני שניסו ללמד אותך מה נכון ומה לא נכון"

אני מקשיב לצ'יף בשקיקה,
והוא לראשונה מישיר מבט אלי.
מבטו חודר,
עמוק ומלא ניסיון חיים
"הקול - חסר גיל ומיסתורי,
 הוא כל מה שיש לך."

הוא משתתק, עוצם עיניים ונעלם לתוך עצמו.

אני עושה כמוהו,
עוצם את עיני ונעלם אל תוך עצמי.
אני שומע את הרוח המלטפת,
את יללת התנים,
אך את הקול איני שומע.
לאחר שעה ארוכה של ניסיונות אני פוקח את עיני
וממתין לשובו של הצ'יף אלי.

הצי'ף פוקח את עיניו:
"אתה שומע קולות.
לכן הבילבול.
אם תשמע קולות תלך לאיבוד.
תחפש את הקול.
נקי, ברור ופשוט.
זאת ההתחלה."

אני מקשיב לדבריו,
ושוב עוצם עיניים.
הקולות מתמעטים,
אחד אחרי השני,
עד שנותר קול אחד.
שקט,
יציב ואוהב שאומר :
"כדי לשמוע אותי יותר,
תקשיב פחות לקולות אחרים."

והצ'יף,
שומר על שתיקתו ואינו משמיע קול.