יום הולדת

הבטתי בהם כלא מאמין.
בכפר הזה
הנידח,
שאינו מסומן במפה,
חוגגים מידי בוקר,
יום הולדת לכל אחד ואחת.

הם נאספים כולם,
אומרים מזל טוב זה לזו,
ומאחלים בהצלחה ליום שיבוא.

"כל יום הוא כמו חיים שלמים"
מסננת לי זקנת הכפר מבין שינייה הבודדות.
"אתה נולד בבוקר כמו תינוק שבא אל העולם,
הכל חדש,
אתה יכול להתחיל הכל מהתחלה.
לאחר מיכן, אתה עובד במהלך היום,
דועך עם רדת הליל כמו אדם בזקנתו,
ואז נרדם."

אני מקשיב לה וצופה בחוגגים.
השמחה גדולה.

הנשים יוצאות במחולות,
הילדים הקטנים מחקים אותן בתנועתן,
והגברים, שטופי זימה, מרכלים מהצד.

אחת הנשים המבוגרות גוררת אותי אל מעגל הרוקדות,
אני מנסה ללמוד את צעדיהן תוך כדי תנועה,
אך מבוכתי נחשפת ואני הופך מושא לצחוקן.

מוזר הכפר הזה.
אנשים כאן מאושרים,
צוחקים,
נראים חסרי דאגות.

אני נחלץ מהמעגל בצעדים מהססים לאחור,
ונבלע בין עדת הגברים המפרגנת.
אחד הגברים
גם הוא חסר שיניים
חייכן ובעל גבות דקות
טופח על שכמי כאומר :"אתה משלנו."

כך הם מתחילים כל יום :
בשירה,
בנגינה ובריקוד,
ואני
איתם.

בסוף היום,
כולם מתיישבים סביב למדורה,
בשקט,
וממתינים למוצא פיהם של זקני השבט.

מידי לילה,
לפני השינה הם מספרים סיפורים,
לרוב אודות אבותיהם,
ובסופם בדיחה משחררת.
כל אנשי הכפר
נפרדים איש מרעהו מחייכים
ונעלמים אל תוך בתי הבוץ.

גם אחרי כמה דקות ניתן לשמוע פה ושם צחוק מתגלגל הבוקע מבין הבתים.

אני נותר סמוך לגחלים לבדי.
מביט בשלהבת.
חושב על אנשי הכפר.
אין להם דבר מלבד שמחה,
אך נדמה שיש להם בעצם הכל.

השלהבת לוחשת ואני מקשיב.

האורות הדלוחים כבים בזה אחר זה,
ורק אור המדורה הנחלשת נותר באיתנו.
"איזה אנשים, אני חושב בליבי,
איזה אנשים."

עפעפי כבדים וכמעט נסגרים,
ראשי בדיוק נשמט,
אך אני שומע קול המקפיץ אותי על מקומי כנשוך נחש.
"בני,"
הזקנה חסרת השיניים מגיחה מתוך העלטה ואומרת:
"הבחירה החשובה בחיים היא לא מה תעשה,
 אלא האם תעשה זאת מתוך שמחה,
 ועכשיו,
 לך לישון,
כי מחר אתה חוגג יום הולדת."