סיפור אהבה
הם אהבו את הרגעים האלו יחד.
היער אחרי הגשם,
ריח האויר הרענן,
ובעיקר את השקט.
הוא שלח יד לשערה,
כאילו במקרה.
היא חמקה,
כאילו במקרה,
ושניהם צחקו.
הוא אהב אותה כמו שלא אהב אישה מימיו.
והיא,
היא ידעה שיהיה אב ילדיה ברגע בו ראתה אותו חופן בידיו גוזל שאיבד את אימו.
היא ליטפה את ראש הגוזל,
ושניהם חייכו כשראו כשעל שערות ראשו מעין ציור של לב.
אך היא היתה בת מלך,
והוא עני,
על כן היו נפגשים במסתרים,
אי שם ביער.
מבלי שאיש ידע.
היא היתה חומקת מהארמון עם רדת הלילה,
והוא,
היה נושא עימו את הסל כתירוץ לברוח,
וכך היה חומק בחשיכה,
ופוגש אותה על יד העץ הכי זקן ביער.
איש לא ידע על אהבתם,
וככל שעברו הימים,
כך אהבתם הלכה וגברה.
משיכתם התגברה ככל שנמנעו מלראות זה את זו,
ואז לאחר פרץ של תשוקה,
נולד פרי אהבתם.
חודשים ארוכים היא הצליחה להסוות את הריונה,
אך לבסוף הדבר התגלה,
ואביה,
המלך,
הנבוך משמועות הנתינים,
אסר עליה לראות שוב את אהובה.
כשבויה בין כותלי הארמון,
כואבת את אובדן אהובה,
ושמחה את הולדת בנה,
היא נעה חסרת מנוחה.
והוא,
העני,
מכר את כל חפציו,
את סנדליו, וחגורת העור,
עשה את דרכו לעבר הארמון,
ונרדם על מצע חציר.
הוא שמע את האנשים מדברים על בן הנסיכה,
על בנו,
והוא, חסר כל,
עיניו דומעות,
וליבו כואב,
שותק.
עד אותו היום.
באותו היום הוא התעורר,
והתיישב בכבדות.
לאחר כמה דקות,
ציפור גדולה התיישבה על כתפתו.
הוא ניסה לסלקה פעם אחר פעם,
אך הציפור נמנעה מלעזבו.
הוא הביט בציפור וראה -
על שערות ראשה היה ציור של לב.
הוא ליטף את הציפור ואמר בחיוך:
"גדלת גוזל קטן".
מיד כשסיים להגיד את הדברים,
עפה הציפור לחלון חדרה של הנסיכה,
והוא השקיף בכך מלמטה.
מבטיהם הצטלבו.
הציפור פרשה כנפיים ושניהם עקבו אחריה במבטם.
היא עשתה את דרכה ליער.
העני החל לרוץ לתוך היער,
והנסיכה,
כשבנה מוצפן בשק על גבה,
חמקה,
מזה זמן רב,
מחדרה ומהארמון.
היא ביקשה,
תמורת מטבע זהב,
מהעגלון שיקח אותה אל היער,
ושלא יספר לאיש.
למרות שחודשים ארוכים לא התהלכה בין שבילי היער היא זכרה היטב את הדרך.
רגע לפני שהיא הגיע לעץ הישן,
הציפור סימנה לה בדיוק את המקום.
היא הגיעה לעץ,
אך הוא לא היה שם.
התינוק התחיל לבכות,
והציפור נעלמה.
היא עמדה שם לבדה,
בשעת הדמדומים,
כשתינוקה הקטן בוכה,
למרות שהיא מחבקת אותו ושרה לו שירים.
לפתע,
יד נוגעת,
כאילו במקרה,
"אני יכול להחזיק אותו?"
היא הסתכלה בעיניו וראתה את אותו המבט שראתה אצלו לראשונה,
כשהחזיק את הגוזל.
היא הגישה לו את הילד כמתנה,
והילד הפסיק לבכות.
היא חיבקה אותו,
והוא אותה.
הם נשארו שם,
להקים את ביתם על יד העץ.
בין הארמון,
ובית העני.
והציפור?
מרגישה בשמים.
היער אחרי הגשם,
ריח האויר הרענן,
ובעיקר את השקט.
הוא שלח יד לשערה,
כאילו במקרה.
היא חמקה,
כאילו במקרה,
ושניהם צחקו.
הוא אהב אותה כמו שלא אהב אישה מימיו.
והיא,
היא ידעה שיהיה אב ילדיה ברגע בו ראתה אותו חופן בידיו גוזל שאיבד את אימו.
היא ליטפה את ראש הגוזל,
ושניהם חייכו כשראו כשעל שערות ראשו מעין ציור של לב.
אך היא היתה בת מלך,
והוא עני,
על כן היו נפגשים במסתרים,
אי שם ביער.
מבלי שאיש ידע.
היא היתה חומקת מהארמון עם רדת הלילה,
והוא,
היה נושא עימו את הסל כתירוץ לברוח,
וכך היה חומק בחשיכה,
ופוגש אותה על יד העץ הכי זקן ביער.
איש לא ידע על אהבתם,
וככל שעברו הימים,
כך אהבתם הלכה וגברה.
משיכתם התגברה ככל שנמנעו מלראות זה את זו,
ואז לאחר פרץ של תשוקה,
נולד פרי אהבתם.
חודשים ארוכים היא הצליחה להסוות את הריונה,
אך לבסוף הדבר התגלה,
ואביה,
המלך,
הנבוך משמועות הנתינים,
אסר עליה לראות שוב את אהובה.
כשבויה בין כותלי הארמון,
כואבת את אובדן אהובה,
ושמחה את הולדת בנה,
היא נעה חסרת מנוחה.
והוא,
העני,
מכר את כל חפציו,
את סנדליו, וחגורת העור,
עשה את דרכו לעבר הארמון,
ונרדם על מצע חציר.
הוא שמע את האנשים מדברים על בן הנסיכה,
על בנו,
והוא, חסר כל,
עיניו דומעות,
וליבו כואב,
שותק.
עד אותו היום.
באותו היום הוא התעורר,
והתיישב בכבדות.
לאחר כמה דקות,
ציפור גדולה התיישבה על כתפתו.
הוא ניסה לסלקה פעם אחר פעם,
אך הציפור נמנעה מלעזבו.
הוא הביט בציפור וראה -
על שערות ראשה היה ציור של לב.
הוא ליטף את הציפור ואמר בחיוך:
"גדלת גוזל קטן".
מיד כשסיים להגיד את הדברים,
עפה הציפור לחלון חדרה של הנסיכה,
והוא השקיף בכך מלמטה.
מבטיהם הצטלבו.
הציפור פרשה כנפיים ושניהם עקבו אחריה במבטם.
היא עשתה את דרכה ליער.
העני החל לרוץ לתוך היער,
והנסיכה,
כשבנה מוצפן בשק על גבה,
חמקה,
מזה זמן רב,
מחדרה ומהארמון.
היא ביקשה,
תמורת מטבע זהב,
מהעגלון שיקח אותה אל היער,
ושלא יספר לאיש.
למרות שחודשים ארוכים לא התהלכה בין שבילי היער היא זכרה היטב את הדרך.
רגע לפני שהיא הגיע לעץ הישן,
הציפור סימנה לה בדיוק את המקום.
היא הגיעה לעץ,
אך הוא לא היה שם.
התינוק התחיל לבכות,
והציפור נעלמה.
היא עמדה שם לבדה,
בשעת הדמדומים,
כשתינוקה הקטן בוכה,
למרות שהיא מחבקת אותו ושרה לו שירים.
לפתע,
יד נוגעת,
כאילו במקרה,
"אני יכול להחזיק אותו?"
היא הסתכלה בעיניו וראתה את אותו המבט שראתה אצלו לראשונה,
כשהחזיק את הגוזל.
היא הגישה לו את הילד כמתנה,
והילד הפסיק לבכות.
היא חיבקה אותו,
והוא אותה.
הם נשארו שם,
להקים את ביתם על יד העץ.
בין הארמון,
ובית העני.
והציפור?
מרגישה בשמים.
ממש ממש יפה סיפור !
השבמחקמדהים