בעילום שם

אחרי שהלך שבועות ארוכים לבדו,
רבים מהקולות שדרשו בשלמו דעכו לאיטם.
הוא היה חייב להתרחק כדי לראות מה אמיתי,
מה אשליה ומה בדיה.

ואכן,
אחרי אותם ימים,
גילה שלאדם נותרים,
רק קולות אמיתיים מעטים.

"כל התרחקות ממקום אחד היא התקרבות למקום אחר",
הוא כתב בשיר שלעולם לא יתפרסם.
באותה התלהבות בה כתב את שורות השיר,
כך קימט את הדף וזרקו לנחל השוקק.

והנחל,
עוצמת זרימתו אינה קבועה,
אך הכיוון נותר תמיד קבוע.

וכך שורה אחר שורה,
שיר אחר שיר,
ספר אחר ספר,
הוא כותב וזורק לנחל.

השנים עוברות,
וספריו,
בזה אחר זה,
מושלכים לנחל,
ונישאים על גבי המים עד לים הגדול.

"מה שווים שיריו של אדם,
אם אינם נקראים?"
שוב כתב והשליך לנחל,
והנחל,
כהרגלו,
נושא את המילים עד לאן שיכול.

יום אחד,
אחרי שכתב את שירו האחרון,
זה שגם כן לא יקרא לעולם,
החל ללכת לאורך הנחל.

"מעולם לא הלכתי לאורכו של הנחל"
חשב בליבו והמשיך בצעידה איטית.
כך הלך ימים ארוכים,
ושבועות,
מבלי לראות אדם.

רגע לפני שכלו כוחותיו,
ראה בין קני הבמבוק הגבוהים איש צעיר.
הוא התקרב אליו והבחין כי הוא יושב על גדות הנחל,
בידו דף והוא קורא.

הוא התקרב לאיש בזהירות,
ובעדינות ביקש לראות את הדף.
כשהוא אחז את הדפים בידיו הוא נדהם.
היו אלו קובץ מהשירים אותם זרק.

הוא הודה לאיש הצעיר,
המשיך במעלה הנחל,
וראה עוד ועוד אנשים קוראים את שיריו,
את ספריו,
חלקם לבד,
חלקם יחד,
הוא אפילו ראה מישהו מנסה לדוג את אחד מספריו.

רבים מהם לא ידעו כלל מהיכן הספרים,
מי כתבם,
ומתי.
אגדות רבות נכרחו סביבן,
הוא כתב את כל שיריו וספריו בעילום שם.

הוא המשיך ללכת עד סוף הנחל,
עד למקום בו הוא נספג לאיטו בים הגדול ומתפוגג,
ושם הוא הבין,
כמו שהנחלים זורמים אל הים,
השירים והספרים זורמים אל לב האדם.