אוהל מועד

"נירוס" צועק לי משה,
"אתה חייב לראות מי פה",
"מי?" אני שואל נרגש,
"הגדול מכולם,
 אלוהים,
 באוהל".

אני מגיע בריצה עם סנדלי העור,
בדרך מפרגן לאהרון על השרשרת החדשה שלו,
וחולף על פני שני לווים שמתאמנים על שיר חדש.
מרחוק אני כבר מזהה את ענן הכבוד.

אני מגיע מתנשף אל משה ושואל:
"מה קורה מוזס,
 אלוהים באוהל...
 מה נסגר בן אדם?
 בכל זאת הוא יכול להרשות לעצמו יותר,
 קרוואן,
 דירת סטודיו,
 צימר,
 דווקא אוהל?"

משה מסתכל אלי ומבטו קורן:
"תשמע,
האמת הוא מדבר איתי כבר די הרבה זמן,
ואני גם לא תמיד מבין אותו,
אבל בוא תראה משהו".

משה,
כבר לא צעיר,
לוקח את המטה וכותב את האותיות "אוהל" על החול.
"נו מה אתה אומר?"
הוא שואל ומחכה לתגובה.
אני לא מבין ממה הוא מתרגש,
אך למרות זאת אני אומר לו:
"תשמע אתה יודע לכתוב את המילה אוהל".

משה מחייך,
מוחק את המילה אוהל,
נותן לי את המטה ואומר:
"תחזיק,
 עכשיו תכתוב את אותיות מילה "אוהל" בסדר הפוך,
 כמו שאני מכתיב לך".

אות אחרי אות משה מכתיב לי את האותיות,
כעת בסדר הפוך,
והמילה שמתקבלת היא:
"אלוה".

אני מסתכל על המילה הכתובה בחול,
ואומר למשה:
"תקשיב, זה חזק".

אני מחזיר למשה את המטה,
והוא מסביר:
" דווקא באוהל נמצא האלוה,
במקום הפשוט הזה,
הרעוע,
אתה מתחבר הכי חזק לעונות השנה,
לרוחות,
לשרב ולגשם,
לבני אדם אחרים,
ובעיקר לטוב שבך.

כשאנשים חיים בבתים עם קירות מבטון,
הם לא שומעים את זעקת העניים,
ואת בכי האלמנה,
אבל באוהל אנחנו חשופים יותר לכל דבר".

 משה מתיישב ומביט על אוהל מועד,
 נשען על מטהו ומוסיף:
 "עם ישראל,
 כשהם שוכנים באוהלים,
 הם שוב ערבים זה לזה,
 הם נזכרים שהם חלק מאותו השלם,
 כשהם בטוחים שהם חוסים בצילו של האוהל,
 הם בעצם חסים בצילו של אלוה,
 המביא אותם לשם,
 כדי שוב לפגוש איש את אחיו".

שני לווים מתחילים לשיר,
משה הולך לארגן כמה דברים,
וענן הכבוד נותר עומד על תילו.
 
ואני,
אני מתפלח לאיזה אוהל לשנ"צ.