שם לספר

שבועיים מתחילת המסע,
סידורים נחוצים מחזירים אותי לבית הוריי.
שם,
בין האלבומים הישנים,
על יד התמונה הראשונה בה הסתכלתי ישר בעיניים,
אני מוצא את הסיפור הראשון שכתבתי בחיי.

מסתבר שגם לחזור הביתה,
אל הילד, הנער והאיש שהיית,
זה חלק מהמסע.

"זה מוזר" אני חושב לעצמי,
"מה החזיר אותי לכאן?"
אני מעיף מבט בסיפורים שכתבתי בשנה האחרונה ומבין,
בשנה הבאה,
בעזרת האל הטוב,
יצא הספר הראשון.

אנשים מחפשים שמות,
כל הזמן,
לילדים,
לרחוב חדש,
ואני מחפש שם לספר.

ספר כמעט ויש,
אולי זה יקח עוד זמן,
אבל שם?
בטח יבוא.

נשים יודעת את שם הילד מיד.
מיד כשהן רואות אותו.

ואני?
אני לא אישה,
וספר הוא לא ילד,
אז איך אקרא לו?

בימים הקרובים אאסוף את הסיפורים לספרי הראשון.

לאחר מיכן,
אני לא ממש יודע,
משהו כבר יבוא.

אני מביט בתמונתי עת הייתי בערך בן שנתיים.
העיניים מביטות ישר אליי וכאילו אומרות:
" אל תאכזב,
  תזכור למה באנו".

ואני,

מביט לילד בעיניים,

ואומר בלחש:

"יהיה בסדר,

 אני לא שוכח".

כשהכל מתבלבל,
טוב להביט בתמונת ילדות,
בילד שהיית פעם.
להיזכר בתום,
בטוהר,
בכל הטוב שהיה בך אי פעם,
כי אולי הגוף גדל,
אבל הילד תמיד נשאר.

וכשהילד נותר חתום בתמונה,
לא מניד עפעף,
ממתין לראות אם אעמוד במילה,
אני מתחיל לעבוד.

כי עכשיו עט לעשות.