סראיה

אני מתבונן כלא מאמין.
מבנה מרשים "הסראיה",
ניצב במרכז העיר,
היה בעבר ארמון,
לאחר מיכן בית כלא,
וכיום שוכן שם המתנ"ס הקהילתי.
"מוזר" אני חושב לעצמי,
אנשים בונים לעצמם ארמונות,
ובסוף הם הופכים לכלא.

לא רחוק משם,
במרכז לקשיש,
המטופח והמושקע,
מחכים לנו הקשישים כדי שננעים את זמנם.

עם כניסתנו בשער,
הם עוקבים אחרינו במבטם האיטי,
ובעודם יושבים כממתינים למשהו,
אני שומע צלילים מוכרים.

מתוך אחד החדרים,
קול גיטרה חשמלית מפלח את הזיקנה.
אני נכנס לחדר,
ומחייך.

את צלילי הגיטרה המופלאים מפיק קשיש,
סיימון שמו,
רזה וחיוני,
והוא מקבל את פנינו בשמחה.
"המוזיקה היא החיים שלי",
הוא אומר בהתלהבות של נער מתבגר,
ואני מאשר את דבריו בלחיצת יד חזקה.

במשך קרוב לשעתיים מנגן סיימון להיטים מכל הזמנים,
ואני,
פה ושם מוסיף אקורד.

כל אחד ואחת מהם הוא סיפור חיים שכמעט ונחתם.

"אני זוכרת את יהודה הקטן,
 איך הנקתי אותו,
 והיה משחק עם רגליו על בטני,
 ואיך יום אחד באו ואמרו לי כי נפטר,
 באנו תמימים וטהורים מתימן,
 האמנו לכולם".

אני מביט בעיניה הטובות,
ובדיבורה החלש,
הכמעט דועך,
ומקשיב.

"עוד במרוקו ראיתי את הבאבא סאלי,
 איזה איש היה".
 אומרת ישישה חביבה אחרת,
 ומבקשת שיר במרוקאית.

וסיימון,
הוא מנגן,
כי המוזיקה היא החיים שלו.

אנחנו נפרדים,
ואני יוצא שוב לרחוב,
חולף על פני הארמון הישן,
בדרך המובילה לעיר העתיקה.

שלט צדדי צד את עיני,
"סאריה",
כך כתוב שם,
משמעותו שירה.

מוזר,
אני שוב חושב לעצמי,
איך ארמונות ומלכים באים והולכים,
אבל השירה נשארת.
אני מעיף מבט אחרון לאחור,
למרכז לקשיש,
אולי עוד אספיק לראות את סיימון נותן את סולו חייו.