השם האחרון

"כשתגיע לעיר הרחוקה, 

  בעלטה,

  ללא נר לרגליך,

 שמך הוא זה שילך לפניך".

 כך הוא כתב בספרו,

 שלא התפרסם מעולם:

"השם האחרון".

ואני אוחז בידיי ברעדה,

את כתביו האחרונים,

הכמעט מתפוררים,

שנועדו להציל אדם אחד.

בכתב ידו הצפוף והמסודר,

רשם במשך שנים ארוכות,

הוראות,

כמעט ציווים,

מה על האדם לעשות כדי למצוא את ייעודו.

זה היה הספר היחיד אי פעם שנכתב רק לאדם אחד.

אני אוחז בדפי הספר,

בכל כוחי,

תחת ידי הימנית,

בדרכי לרחוב האר"י,

שם שוכן בית הדפוס הותיק.

גשם הזלעפות מאיים על שלמות הדפים,

אך הם,

באורח פלא,

אינם נרטבים.

אני מרשה לעצמי להרהר ולהיזכר,

ברגע בו מצאתי,

לגמרי במקרה,

את הקובץ  הזרוק,

בין ספרי קודש נטושים,

בקצה הרחוב.

הגשם מתחזק,

ואני תופס מחסה תחת גגון רעוע.

דפי הספר,

האמיצים,

מסרבים בכל תוקף להיכנע לפגעי הזמן או מזג האויר,

ולאות הערכה,

אני מחליט לעלעל בין השורות.

"השם האחרון",

 כך נכתב בהקדמה,

"הוא האדם היחיד שיקרא את הספר.

 עליו ללמוד בעצמו,

 ולאחר מיכן  ללמד את הבריות,

 את הדרך הנכונה למציאת ייעודן".

דופק ליבי האיץ והמשכתי לקרוא:

"על השם האחרון,

 לדעת כי לכך נועד".

במשך שעה ארוכה גמעתי בשקיקה את דפי הספר,

ובינתיים הגשם פסק.

הגעתי לרחוב האר"י,

ושם,

על דלת הכניסה היה כתוב באור יקרות:

"סגור".

נעמדתי חסר אונים מול הדלת,

כשלפתע עבר איש עם ספר בידו.

"שלום" הוא פנה אלי בנימוס.

"אפשר להסתכל רגע בדפים?"

מראהו של האיש לא עורר בי חשד,

והחלטתי לתת לו את הדפים.

הוא התבונן בהם,

בסקרנות,

ולאחר שתי דקות החזיר לי אותם ואמר:

"ציורים מאוד יפים".

"ציורים?" שאלתי תוך שאני שולף בחזרה מידיו את הדפים.

 "איזה ציורים." השבתי לו...

"מה זה..."  אמרתי לעצמי נדהם,
והאיש נעלם.

דפי הספר הפכו לציורים של טבע.

בהם היו ציורים של הרים, 

גבעות ובעלי חיים,

ובעמוד האחרון היה ציור של עץ.

בכותרת היה כתוב "עץ החיים",

ועליו היה מקום לשם,
רק לשם אחד.

ל"שם האחרון".

- נכתב בהשראת רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י הקדוש.