ניר חכם בלוג אישי

"כשתגיע לעיר הרחוקה,    בעלטה,   ללא נר לרגליך,  שמך הוא זה שילך לפניך".  כך הוא כתב בספרו,  שלא התפרסם מעולם: "השם האחרון". ואני אוחז בידיי ברעדה, את כתביו האחרונים, הכמעט מתפוררים, שנועדו להציל אדם אחד. בכתב ידו הצפוף והמסודר, רשם במשך שנים ארוכות, הוראות, כמעט ציווים, מה על האדם לעשות כדי למצוא את ייעודו. זה היה הספר היחיד אי פעם שנכתב רק לאדם אחד. אני אוחז בדפי הספר, בכל כוחי, תחת ידי הימנית, בדרכי לרחוב האר"י, שם שוכן בית הדפוס הותיק. גשם הזלעפות מאיים על שלמות הדפים, אך הם, באורח פלא, אינם נרטבים. אני מרשה לעצמי להרהר ולהיזכר, ברגע בו מצאתי, לגמרי במקרה, את הקובץ  הזרוק, בין ספרי קודש נטושים, בקצה הרחוב. הגשם מתחזק, ואני תופס מחסה תחת גגון רעוע. דפי הספר, האמיצים, מסרבים בכל תוקף להיכנע לפגעי הזמן או מזג האויר, ולאות הערכה, אני מחליט לעלעל בין השורות. "השם האחרון",  כך נכתב בהקדמה, "הוא האדם היחיד שיקרא את הספר.  עליו ללמוד בעצמו,  ולאחר מיכן  ללמד את הבריות,  את הדרך הנכונה למציאת ייעודן". דופק ליבי האיץ והמשכת...

"אתה רואה?" הוא אומר לי,  לכל אחד יש טביעת אצבע אחרת,  אין שניים עם אותה טביעה",  גלימתו מתנופפת ברוח,  צבעה ארגמן.  רגע לפני שהוא ממריא,  הוא מסיט את מבטו לאחור ומוסיף: "תתבונן באצבעות שלך,  יש לך משהו שאין לאף אחד אחר". ביד שמאל הוא אוחז בשול הגלימה, ביד ימין מכוון אל על, ונוסק. שובל ניצוצות זוהרים, נשמטים מגלימתו באיטיות אל הקרקע, כמו עלים בשלכת, המבקשים להישאר במרומים. אני מספיק לאסוף חופן בידיי, אך לאחר מספר שניות הם מתפוגגים כלא היו. דמותו נעלמת אי שם בין הכוכבים, ואני נותר לבדי. מביט באצבעות ידיי, ומנסה להבין. תמיד אהבתי את המדבר. זה מקום בו אפשר לראות בבהירות את כל הכוכבים. וגם אותו, האיש עם הגלימה. מאות שנים מדברים עליו, פעם אפילו מצאו ציור הנושא את דמותו במערה עתיקה. לילה אחד, כשחיפשתי תשובות, עמדתי באמצע המדבר והתחלתי לצעוק לו: "האיש עם הגלימה, יש לי שאלה, תרד!". והוא ירד. מאז נפגשנו מספר פעמים. מעולם לא ראיתי את פניו, עד לפגישתנו האחרונה. לפגישה זו הוא הגיע ברגל, כשגלימתו מקופלת. "קח...