מארינה מקסימיליאן בלומין

רכב קטן עוצר לידינו,
בדיוק בזמן.
תלמיד אחד צועק "מארינה",
ומיד אחריו שאר התלמידים
רצים לקבל את פניה.
הם חיכו לה כל החופש הגדול,
והיא לא איכזבה,
היא כאן.

כבר כמה שנים,
רחוק מאור הזרקורים,
היא מגיעה לכאן מספר פעמים בחודש כדי לעבוד עם התלמידים.
אני הצטרפתי ממש עכשיו,
כדי לעבוד יחד איתה.

לאחר היכרות קצרה,
שנינו,
יחד עם התלמידים,
יורדים במורד המדרגות המוביל לקרוואן בודד.

עד שמישהו מוצא את המפתח המתאים,
התלמידים דורשים תשומת לב,
והיא מתמסרת.

אחד אחד הם מחבקים אותה,
והיא,
מחבקת כל אחד ואחת,
כמה שניות,
חיבוק אמיתי.
אני מתבונן בה מהצד.

כשהיא מחבקת היא עוצמת עיניים.
היא שם,
כולה.
בחיבוק.
יש בזה משהו יפה,
אני שואל את עצמי האם אני מחבק נכון.

אנו מתחילים את השיעור,
ודי מהר אני מוצא את עצמי
מתיישב על כסא של תלמיד בכיתה א',
כאחד התלמידים.
משהו באגו הגברי מתמוסס לאיטו.
לא כך חשבתי שזה יתחיל.

אך המפגש איתה מרגיש לי מיוחד.
נוכחותה חזקה מאוד,
יופייה מרתק אותי,
אבל יותר מהכל,
הכישרון.

הדרך בה היא מנגנת ושרה בליווי הקלידים,
הדיוק,
הידע וההגשה מותירים אותי במקומי,
אני נכנע לה,
מקשיב,
ושוכח מהכסא הלא נוח.

השיעור חולף ביעף כשתרומתי דלה עד מאוד.
ממש לפני סיומו,
היא מתבקשת על ידי אחת התלמידות לשיר משהו שלה.
מארינה מחייכת ואומרת:
" טוב... הוצאתי לא מזמן את השיר "עמוק בטל" של לאה גולדברג" מתאים?"
התשובה ברורה.

הקלידים מונחים על שולחן המורה,
היא משפרת ישיבתה,
זוקפת את גבה ומתחילה לשיר.

זה נפלא.
המון זמן לא שמעתי ביצוע כל כך יפה של שיר.
אני מרגיש שגיליתי יוצרת שכמעט פיספסתי.

השיעור מסתיים.
אני נכנס לרכב.
איני פותח את הרדיו.
שירתה מתנגנת בראשי בזמן הנסיעה חזרה,
כמו פלייליסט פרטי שלי.

ובדרך חזרה,
על הכביש המהיר,
פועם לבבי.



לינק  - עמוק בטל

"טנא מלא כוכבים
ריח דשאים דובבים
עמוק בטל
פועם לבבי


הינה פעמיך קרבים
הריעו ריבוא רביבים
עמוק בטל 
פועם לבבי"