ניר חכם בלוג אישי

בלילות הקרירים חלונו נותר פתוח. האויר הנעים נשב אל חדרו, הרקיד את הוילון, וליטף את ראשו. אך הפעם, קול מוזר העירו מן החלום. מיד כשפקח את עיניו, הספיק להבחין באור לבן, בוהק ומסנוור, הנעלם לתוך עצמו, כאילו לא היה שם מעולם. הוא רץ אל החלון, ולא ראה דבר. תוך מספר רגעים, נעל את נעליו, ותוך כדי הליכה מהירה, הספיק ללבוש את חולצת הפלנל האהובה עליו. נביחות כלבים נרגשים, ומשק כנפי ציפורים במנוסתם העידה, משהו אחר קרה. הוא החל לפלס את דרכו בשדה החיטה המוכר. גם בלילה הכיר כל תלם, כאילו היה איבר בגופו. לאחר מספר רגעים, הבחין כי ריח אדמה חרוכה נישא באויר, והוא, בחושיו המחודדים, כרע על ברכו הימנית, הושיט יד לאדמה ממנה בא, אחז בכף ידו חופן, ומולל אותו בעדינות. הוא החל ללכת צעד אחר צעד, תוך שעקבותיו נצרבים באדמה. לאט לאט הוא עצם את עיניו, וניסה לדמיין את מסלולו בשדה החיטה. כך הלך שעה ארוכה, עד אשר הרגיש בבהירות כי שוב חזר לנקודת ההתחלה. הוא פקח את עיניו, התבונן בשדה החיטה, ואמר אל תוך הדממה: "מעגל". בעודו נפעם מצורותו המדויקת של המעגל, הבחין ...

"תשמע"  הוא אומר לי ברגישות, "אצלנו בימי זיכרון,  חושבים בעיקר על החיים.  על הזכות שניתנה לנו להתהלך כאן.  אנו מתעוררים בשאלות ביום הזה,  וכל אחד בודק עם עצמו האם הוא בכיוון הנכון,  האם זמנו לא הולך לריק,  האם הוא ראוי לחיים שהוענקו לו". "אני מאוד מכבד את הדרך שלכם" הוא ממשיך, "אבל יכול להיות ששווה לכם לחשוב על עוד משהו". "מה?" אני שואל בסקרנות. והוא, עם המון אהבה מסביר בנועם: "ובכן, אלו שמסרו את עצמם,  בעבור מה הם מסרו את עצמם?  בעבור עצמם?  הם היו מוכנים למסור את חייהם כדי להגן על מישהו,  מישהי, שהם לא הכירו.  לפעמים מרצון, לפעמים בעל כורחם. התבוננו סביבכם ביום הזה, מה אתם מוכנים לעשות בשביל אדם אחר? אין צורך למסור את הנפש עבורו, אפשר פשוט להיות קצת יותר טובים. תנסו לא לרכל, לא להקשות, להיות קצת יותר נחמדים, תוותרו, אם קשה לאהוב, לא נורא, סתם תחבבו, תחפשו משהו טוב, בטוח יש. תנסו דברים קטנים. הכי קטנים. אל תכבדו רק את המתים, תכבדו גם את החיים. אצלנו בימי הזכרון, בזמן שמכבדים את זכר הנופ...

רכב קטן עוצר לידינו, בדיוק בזמן. תלמיד אחד צועק "מארינה", ומיד אחריו שאר התלמידים רצים לקבל את פניה. הם חיכו לה כל החופש הגדול, והיא לא איכזבה, היא כאן. כבר כמה שנים, רחוק מאור הזרקורים, היא מגיעה לכאן מספר פעמים בחודש כדי לעבוד עם התלמידים. אני הצטרפתי ממש עכשיו, כדי לעבוד יחד איתה. לאחר היכרות קצרה, שנינו, יחד עם התלמידים, יורדים במורד המדרגות המוביל לקרוואן בודד. עד שמישהו מוצא את המפתח המתאים, התלמידים דורשים תשומת לב, והיא מתמסרת. אחד אחד הם מחבקים אותה, והיא, מחבקת כל אחד ואחת, כמה שניות, חיבוק אמיתי. אני מתבונן בה מהצד. כשהיא מחבקת היא עוצמת עיניים. היא שם, כולה. בחיבוק. יש בזה משהו יפה, אני שואל את עצמי האם אני מחבק נכון. אנו מתחילים את השיעור, ודי מהר אני מוצא את עצמי מתיישב על כסא של תלמיד בכיתה א', כאחד התלמידים. משהו באגו הגברי מתמוסס לאיטו. לא כך חשבתי שזה יתחיל. אך המפגש איתה מרגיש לי מיוחד. נוכחותה חזקה מאוד, יופייה מרתק אותי, אבל יותר מהכל, הכישרון. הדרך בה היא מנגנת ושרה בליווי הקלידים, הדיוק, הידע וההג...

"אפשר בבקשה לא להפריע?" אני מבקש מאבא עם דמעות בעיניים, "אני באמצע ספר" הוא יוצא, ואני חוזר לקרוא את אחד הספרים הטובים שקראתי בחיי: "שריד מסוביבור - דב פיירברג". הספר מגולל את תלאותיו של יהודי בימי השואה, עד לעלייתו לארץ ישראל. פעמים רבות הוא ניצל בנס, שרד, ולבסוף הקים משפחה בישראל. כמעט עשרים שנים עברו מאז, אך עדיין עוצמת המילים נותרה חקוקה בזכרון. מספר שבועות לאחר מיכן, אני שואל את סבתא, תושבת רמלה, אולי השם מוכר לה במקרה, מפולין, ארץ הולדתה. "את מכירה אולי איש בשם דב פיירברג?" "כן" היא משיבה בפשטות, "הוא גר ממש בקצה הרחוב, אנחנו מכירים עשרות שנים". אני יוצא מבית סבתא, הולך כמה בתים, ומחפש את השם על אחת הדלתות. אני מוצא את הדירה, ונוקש על הדלת. איש נמוך קומה, נעים הליכות, וגופיה ביתית לגופו מקבל את פניי. הופתעתי. בדימיוני, לאור תלאותיו, דימיתי כי רק איש גדול מימדים ורחב כתפיים ישרוד את שעבר. "שלום לך, אני הנכד של זינגר, קראתי את הספר שלך והייתי שמח לדבר." נראה לי כי אינו...