גלעד שליט

אני מביט לנעם שליט ישר בעיניים,
הוא מחזיר לי מבט,
וכאילו מזהה פנים שעוד לא היו כאן.
כאן במאהל ההזדהות להשבת החייל החטוף,
בפתח בית ראש הממשלה,
זוהי כניסת השבת,
הגעתי לכאן במקרה,
ונשארתי.

התבלבלתי בדרך,
רק רציתי לנסוע בחוצות ירושלים,
לנשום אויר ולקבל השראה,
אבל שוב הלכתי לאיבוד,
כמו תמיד.

תוך כדי נסיעה איטית,
אני רואה מימיני קבוצת אנשים ושלטים גדולים,
על אחד מהם היה את מספר הימים שהוא שם.
אבל אני לא זוכר את המספר,
הוא היה ארוך מידי בשבילי.

איש שב"כ מבחין בנסיעה האיטית שלי,
ועוכב אחרי במבטו.
אני מרגיש שהוא חושד בי,
אני מאט,
פונה אליו בעברית עם מבטא ישראלי,
שואל שאלה סתמית,
ומפיג את חששו.

אני מחנה במקום אסור,
כי כאן מותר,
ומצטרף לאנשים.
כמה עשרות שרים שירי ארץ ישראל שקטים,
ונעם שליט על רגשותיו ביניהם.
שקט,
מאופק,
ואני מתבונן בפניו.

אני כועס על עצמי שהגעתי לכאן בטעות,
שלא נסעתי אף פעם במיוחד.
שני יהודים חולפים על ידנו בדרכם לקבלת שבת,
הם מתעכבים כמה שניות וממשיכים.

אני עומד ומסתכל באנשים האלו,
סביבי,
אלו שבאו במיוחד,
אני רואה את הטוב בפניהם,
את התמימות,
את החום ,הרוח והכוח שהם מעניקים למשפחה,
איך הם עוטפים אותם באהבה,
אמיתית.

אני מתבונן ומודה.
אני מודה שאני חלק מהעם הזה.
שיש לו את הטוב הזה.
שיש לו את החום הזה.
שיש בו את האהבה הזאת.
האהבה הזאת שמתגלה כל פעם בימים לא קלים.

ואני חושב לעצמי,
למה צריך לחכות רק לרגעים כאלו כדי לתמוך ולהיות שם אחד בשביל השני?
ואז אני חושב על גלעד,
על ההורים שלו,
על האחים,
מה יהיה,
אני מחפש מפלט חיובי,
מדמיין סוף טוב לסיפור,
אני מאמין שיהיה טוב.

עולות בי עוד מחשבות,
אבל קר לי.
באתי עם חולצה קצרה.
לא תיכננתי.

כשברקע שירת השבת,
אני חומק אל תוך הרכב וחוזר למרכז.
כשאני מגיע למרכז,
אני מבין שהוא בירושלים.


- ב"ה נזכה בקרוב לשובו של החייל החטוף גלעד שליט לשוב לחיק משפחתו האוהבת.