שדרות

אם הייתי ילד,
הייתי יורד מהרכב,
רץ לשולי הדרך,
משם למרחבים הירוקים,
רץ אל תוך אלפי החרציות והכלניות,
ואז,
באפיסת כוחות,
נשכב על הגב,
ומביט לשמים הכחולים בעיניים.

אבל עכשיו אני איש,
וזאת הפעם הראשונה שאני עושה את הדרך לכאן ברכב.
לבד.

אל העיר שדרות.

אתמול נפל פגז מרגמה לא רחוק,
ואני מרגיש צורך עז
לנסוע למקום בו העם שלי סובל שנים.

אני כועס על עצמי,
איך עד היום לא הייתי כאן,
סך הכל שעה וחצי מהבית שלי,
אבל נראה כל כך רחוק.
איך המשפט "בתוך עמי אני חי",
הפך עם השנים
ל"בתוך עצמי אני חי".

אתמול ירד,
כנראה,
הגשם האחרון של החורף,
והפריחה בשיאה.
אני נפעם מהדרך לעיר,
אותה דימינתי אחרת לגמרי.
עצובה יותר.

18 קילומטרים של פריחה מרהיבה,
משמחים את הלב,
ונותנים תקווה,
ששום פגז אינו יכול לעצור את החיים
השואפים למעלה.
שלל צבעים של פרחים, עצים ושיחים,
היו יכולים בקלות להיות גלויה מבוקשת.

אני מאט ונכנס לעיר,

מיד בכניסה אני מבחין כי מספר אנשים מבקשים טרמפ.
מי שגר פעם במקום קטן,
יודע שעוצרים.

אני עוצר.

היא סטודנטית צעירה,
ונאה,
"מה אתה עושה פה?"
אני מחייך ואומר : "באתי לטייל,
הרגשתי מנותק מהמקום הזה,
הרבה זמן רציתי לבוא".

היא מראה אותות של הערכה,
ואני שבע רצון.
שטף דיבורה מהיר ומלא נתונים,
מיד מסתבר שהיא גרה בעבר לא רחוק ממני בראשון לציון,
עובדה התורמת לקירבה.

היא ממשיכה בדיבורה,
וכמו מדריכת טיולים מנוסה,
מספרת לי על החיים בעיר.
על תקופת הקאסמים,
מסעדת "טובל'ה",
החיים כסטודנטית בעיר הקטנה,
ועל השכנה שבאה עם סירים למרות שאינה יודעת את שמה.

במהלך דבריה אני מבחין במיגוניות
בצידי הדרך.
פתאום אני מבין שאני באזור קרבות.
למרות שציורים מעטרים אותם,
אין ספק שנוכחותם מסגירים חשש ופחד.

"תגידי" אני שואל אותה מודאג,
"מה קורה אם יש לפתע "צבע אדום"? ".
היא עונה ביובש,
"אתה עוצר ורצים לתפוס מכסה".

אני מקשיב לה ומתבונן באנשים בדרך.
"כן" היא אומרת "אנשים כאן חיים בבועה".
אני מנסה להגיד משהו חכם ואומר,
"כל אחד חי בסוג של בועה".

היא לא עונה,
אני מבין אותה.

כל בועה שהכרתי בחיי התפוצצה,
או מבפנים או מבחוץ.

בעוד אנו מדברים,
הגענו ליציאה מהעיר.
נסיעה קצרה עד מאוד.
היא נפרדת לשלום,
והולכת למלצר במסעדה בתחנת הדלק הקרובה.

אני חוזר למרכז,
בדרך יש לי זמן לחשוב.
מה קרה לנו?
אין לי תשובות.
גם השאלות לא ממש ברורות.
מחשבות רצות.
המרחבים מוריקים,
זה מרגיע.

כמה שעות אחר כך נופל שוב פגז,
באחד הישובים באזור.
אולי יפלו עוד כמה בשנה הקרובה,
אבל בכל מקרה,
בשנה הבאה,
אחרי הגשמים,
ירוצו שוב ילדים,
אחרי פרפרים וציפורים,
במרחבים הירוקים בדרך לשדרות.


* מצורף שיר נפלא של חיים אוליאל, בן העיר שדרות ויוצר נהדר.
חיים אוליאל - איש וכינור