איחוד

בית הכנסת לעולי בבל
ראשון לציון
שבת חתן
רגע לפני שהוא עולה לתורה,
שלומי,
בן דוד שלי,
מסתכל אלי לאחור ואומר עם חיוך:
"עוד לא כתבת טור על איחוד,
איחוד של בני זוג,
יהודים,
אני מבקש שתכתוב".

"אתה קורא את מה שאני כותב?"
אני משיב מופתע,
הוא מרים יד עם ציצית בין האצבעות,
"כן, את הרוב".

אני מתרגש מאוד,
אני כותב כמעט כל יום,
ואף פעם לא יודע מי קורא את זה.
בימים האחרונים קורה דבר מוזר,
כמעט מידי יום פונה אלי מישהו,
ואומר שהוא קרא את מה שכתבתי.
ואני כל פעם מופתע,
ומתרגש מחדש.
אבל לבקש שאני אכתוב על איחוד?
מה אני יודע על זה בכלל.

ואז אני מסתכל על שלומי,
פעם הוא היה צנחן,
פעם מקום שלישי בארץ בג'ודו,
אבל תמיד הוא יהיה בן דוד שלי,
ואני יודע שאכתוב על זה.

אני מסתכל סביב,
בבית הכנסת המיוחד הזה
עליתי לתורה,
צפיתי מהצד בצדיק רבי חיים,
וראיתי במו עיניי איך הסוכריות בשמחות אינן פוגעות בו,
איך הן ממשיכות מעליו,
ופוגעות בכל השאר,
ככה פעם אחר פעם,
בזמן שהיה שקוע בסידור התפילה.

אני מתבונן על כל מי שאני אוהב,
כולם הגיעו מאיחוד.
מוזר אני חושב,
מאחד ועוד אחד יוצא אחד,
לרוב.

"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד"
עיניי נעצרות בעמוד התפילה הלא נכון,
גם הוא אחד?
כמונו?
הוא לא שניים,
הוא לא הם,
גם הוא אחד,
ואיזה עוצמה.

ההכרזה הכי חשובה ביהדות היא שאלוהים אחד.
כמוני.
למה?
אולי כי אלוהים צנוע.
מה רוצה ההכרזה הזאת להגיד.
אולי שרק אם אנחנו אחד אנחנו יכולים להיות אלוהים.

כדי להיות אלוהים,
כדי לברוא,
חייבים להיות אחד.
אם בזוגיות,
אם בעם,
אם בעולם.

ואיך מגיעים להיות אחד?
מוותרים,
מקבלים,
סולחים,
אוהבים ללא תנאי.

ומדוע ניתנה אהבת הורים לילדיהם?
אולי שנדמיין עד כמה הבורא בעצמו אוהב אותנו.
כי בכל זאת הוא אחד,
וכל מה שיש לו,
זה אותנו,
ילדיו.