גלריה

שנינו לוקחים צעד לאחור,
מעיפים שוב מבט בציור,
הנוף נראה מוכר,
היינו שם.
מתחת לציור שלט קטן מעיד
"המקום שנעלם בזמן".

היא עומדת בכניסה,
ומקבלת את המבקרים.
זאת התערוכה הראשונה שלה כאוצרת.
אנחנו ניגשים אליה ושואלים:
"איפה המקום הזה שנמצא בציור?"

היא מסיטה את מבטה לכיוונו ואומרת
:"המקום הזה נמצא כל פעם במקום אחר".
אנחנו מבולבלים.
חוזרים לציור.
הוא לא שם.
הוא נעלם.
הוא במקום אחר.

כל המבקרים מתבקשים לסיים,
ושנינו נשארים אחרונים.
לא עוזבים.
מחפשים את הציור.

האוצרת עוצרת אותנו ומבקשת בנימוס שנעזוב.

אנחנו עוזבים.
נכנסים לרכב.
נוסעים.
גשם.
אדים על החלון,
ג'אז ברדיו,
היא נרדמת,
אני נוהג.

הדלק נגמר.
הרכב נעצר.
אני נרדם.

בוקר.
אני מתעורר.
תוקע נאד.
היא מתעוררת.

יוצאים החוצה מהרכב.
פתאום יש אויר.

היא מצביעה על שביל,
ומתחילה ללכת.
אני אחריה.
היא פותחת צעד.
אני מתנשף.

היא נעצרת.
אני מסדיר נשימה.
היא כורעת ברך,
ומלטפת רקפת.
אני מבריח דבורה.

אני מסתכל סביב.
זה המקום מהציור.
היא נעלמת.
אני נותר לבד.

שוב מסתכל סביב.
לפתע אני רואה מישהו מסתכל עלי מרחוק.
אני מתקרב אבל לא יכול להמשיך ללכת.
עוד מישהו מסתכל.
והולך.

אני מבין שאני בציור.
והם מתבוננים בי מהגלריה.

אני צועק מהציור,
אבל הם שם.
פתאום היא עוברת.
בידה מנפנפת לשלום,
וממשיכה בדרכה.

מישהו מחליף את השלט מתחת לציור:
"האיש שנעלם בזמן".