ניר חכם בלוג אישי

יש לי חולשה לקרמבו. מאז ומתמיד היה משהו אחר בממתק הזה. נייר הכסף הדק, מעטפת השוקולד העדינה, הקרם וכמובן העוגיה, הופכים אותו לחבר נאמן של כל יהודי שמנמן. אבל אותו הקרמבו, מסתבר, מלבד סגולותיו הבריאותיות, יש בכוחו גם לקרב לבבות, ומעשה שהיה כך היה. לאחר יום עבודה מתיש, הגעתי למכולת השכונתית, קיבלתי מבני עדכון על עיניני דיומא, בחרתי קרמבו לא מעוך, כמו שבוחרים עגבניה, שילמתי שנקל, ואכלתי בהנאה קרמבו. פשוט נכון? יפה. רק שבאותו יום, ממש בשעת עדכון מבני, איכשהו נגררתי לויכוח חינני עם בחורה חיננית עוד יותר. מיכל. היא טענה כי אין יותר מידי גברים רציניים, ואני טענתי שדווקא יש. "את יודעת מה" אמרתי לה בטון מלא אגו גברי, "עוד יומיים יש מסיבת פנוים פנויות אצל ידידה שלי, את תראי שיש גם גברים אחרים". והיא, השיבה בנחישות וללא אגו נשי: "אתה יודע מה, אני באה!". יומיים לאחר מיכן, עדנה מקבלת בפתח ביתה, עם המון אהבה, וכמו שרק היא יודעת, את עשרות מחפשי האהבה. שבועות רבים היא פונה לאנשים אחד אחד, וכמו שליחה למעשה מצווה, ממלאת את תפקידה ב...

אם הייתי ילד, הייתי יורד מהרכב, רץ לשולי הדרך, משם למרחבים הירוקים, רץ אל תוך אלפי החרציות והכלניות, ואז, באפיסת כוחות, נשכב על הגב, ומביט לשמים הכחולים בעיניים. אבל עכשיו אני איש, וזאת הפעם הראשונה שאני עושה את הדרך לכאן ברכב. לבד. אל העיר שדרות. אתמול נפל פגז מרגמה לא רחוק, ואני מרגיש צורך עז לנסוע למקום בו העם שלי סובל שנים. אני כועס על עצמי, איך עד היום לא הייתי כאן, סך הכל שעה וחצי מהבית שלי, אבל נראה כל כך רחוק. איך המשפט "בתוך עמי אני חי", הפך עם השנים ל"בתוך עצמי אני חי". אתמול ירד, כנראה, הגשם האחרון של החורף, והפריחה בשיאה. אני נפעם מהדרך לעיר, אותה דימינתי אחרת לגמרי. עצובה יותר. 18 קילומטרים של פריחה מרהיבה, משמחים את הלב, ונותנים תקווה, ששום פגז אינו יכול לעצור את החיים השואפים למעלה. שלל צבעים של פרחים, עצים ושיחים, היו יכולים בקלות להיות גלויה מבוקשת. אני מאט ונכנס לעיר, מיד בכניסה אני מבחין כי מספר אנשים מבקשים טרמפ. מי שגר פעם במקום קטן, יודע שעוצרים. אני עוצר. היא סטודנטית צעירה, ונאה, "מה ...

"וידבר ה' אל אהרון לאמר" בשעה טובה עם ישראל מעלה זבח לה'. בניו של אהרון, נדב ואביהו מגדילים ראש, מוסיפים לקורבן "אש זרה", אותה ה' לא ביקש, והם נשרפים חיים. אין ספק שאפשר היה להתחיל קצת אחרת, אבל ככה כתוב. ואנחנו זורמים. הפרשה הזאת מלמדת אותנו שיעור חשוב על גבולות בחיים. בני אהרון, למרות כוונתם הטובה, עשו יותר ממה שהתבקש מהם, ודבר זה עלה להם בחייהם. מוזר, אחרי כל הקטע עם עגל הזהב, עד שלמישהו יש מוטיבציה, אלוהים שורף אותו? לא יפה.  באמת. למה לבאס על ההתחלה. אבל זה הגדולה בבורא. הוא מראה לך, שגם בקשר אליו אתה צריך לדעת את הגבולות. אל תמציא דברים שהוא לא ביקש, כי אין צורך. המחיר גדול מאוד. תעשה מה שביקש, לא יותר ולא פחות. גם באוכל, בינינו מה אכפת לו אם תאכל תנשמת, תחמס או כוס ( רציני..., ספר ויקרא פרק י"א פס' יז'). אך דיני הכשרות המפורטים, למעשה מה מגדירים מה כן ומה לא. הגדרה זו, של איסור על מזונות הינה ענין סימלי לחלוטין. ברגע שקבענו לעצמנו שיש מזונות שהם מחוץ לתחום שלנו, יצרנו גבול לעצמנו. הגבול יהיה לא רק במזונות. אלא גם בדברים ש...

"סלח לי" אני שואל אחד מהם, "אתם בדרך לכותל?", "כן" הוא משיב, "בוא איתנו". זוהי שעת חצות, העיר העתיקה בירושלים, שני תלמידי ישיבה ואני, בין סמטאות העיר העתיקה, בדרך למה שנשאר מבית המקדש. איני מכיר את הדרך, ומעולם לא התהלכתי כאן בלילה, אני סומך על צעדיהם הבוטחים, והולך בעקבותיהם. לאחר הליכה של כמה דקות, אנו נעצרים על יד דלת. מצלמות אבטחה ואינטרקום גדול, מעידים כי הגענו למקום שמור. "אתה רוצה לעלות לישיבה שלנו?" שואל אותי אחד מהם. אני מפתיע את עצמי, ובלי היסוס מהנהן לאישור. לאחר הקשת קוד סודי, הדלת נפתחת. אנו עולים גרם מדרגות אחד ועוד אחד, ולפני מתגלה היכל גדול. עשרות תלמידי ישיבה, עם כיפות מכל הסוגים, לומדים תורה אל תוך הלילה. משהו במסירותם גורם לי להתבונן בהם, אך איני מרגיש בנוח להצטרף. "בוא, אני רוצה לראות לך משהו יפה?" אומר לי אחד משניהם, ומוביל אותי אל מרפסת רחבת ידיים. אני מתקדם מספר צעדים ולנגד עיניי מחזה מרהיב. רחבת הכותל מוארת באור יקרות, ובה עשרות מתפללים. אני נרגש. המון שנים ל...

בית הכנסת לעולי בבל ראשון לציון שבת חתן רגע לפני שהוא עולה לתורה, שלומי, בן דוד שלי, מסתכל אלי לאחור ואומר עם חיוך: "עוד לא כתבת טור על איחוד, איחוד של בני זוג, יהודים, אני מבקש שתכתוב". "אתה קורא את מה שאני כותב?" אני משיב מופתע, הוא מרים יד עם ציצית בין האצבעות, "כן, את הרוב". אני מתרגש מאוד, אני כותב כמעט כל יום, ואף פעם לא יודע מי קורא את זה. בימים האחרונים קורה דבר מוזר, כמעט מידי יום פונה אלי מישהו, ואומר שהוא קרא את מה שכתבתי. ואני כל פעם מופתע, ומתרגש מחדש. אבל לבקש שאני אכתוב על איחוד? מה אני יודע על זה בכלל. ואז אני מסתכל על שלומי, פעם הוא היה צנחן, פעם מקום שלישי בארץ בג'ודו, אבל תמיד הוא יהיה בן דוד שלי, ואני יודע שאכתוב על זה. אני מסתכל סביב, בבית הכנסת המיוחד הזה עליתי לתורה, צפיתי מהצד בצדיק רבי חיים, וראיתי במו עיניי איך הסוכריות בשמחות אינן פוגעות בו, איך הן ממשיכות מעליו, ופוגעות בכל השאר, ככה פעם אחר פעם, בזמן שהיה שקוע בסידור התפילה. אני מתבונן על כל מי שאני אוהב, כולם הגיעו מאיחוד. מוזר...

סוף השיעור, הוא עומד על יד הדלת, הגיטרה עמוסה על שכמו, אני יושב על כסא של ילד בכיתה א', סביבי מעגל כסאות ריקים עוד רגע אני מתניע ונוסע הביתה. "ניר, תודה" הוא אומר עם כוונה, "בכיף" אני משיב לו ומחייך. הוא נעלם, והתרגשות עצומה מציפה אותי. הוא לא רואה את זה. לפני חמישים שנה אמא שלי למדה כאן, פרס הכיר כאן את סוניה ז"ל, אני מלמד כאן יצירה וכתיבת שירים. כפר הנוער בן - שמן. 2011. סוגר מעגל. איריס פנתה אלי במקרה, היא הקימה עמותה למען ילדי הכפר, החלום שלה הוא מקסים, ללמד ילדים להגשים את החלומות שלהם. דרך יצירה. "תראי" אמרתי לה בפגישתנו הראשונה, "אף שיר שלי מעולם לא התפרסם, לא למדתי מסודר מוסיקה, תווים אני לא יודע, לא העברתי אף פעם סדנאות כתיבה..." היא מישירה אלי מבט מלא אמונה ואומרת: "זה בדיוק מה שאני מחפשת, משהו אמיתי". מאז אחת לשבועיים, אני פוגש את הילדים, ויחד אנחנו מחברים שירים על הגשמת חלומות. לפני שבוע, על מדרגות מגרש הכדורגל, כשמאחורינו נפרשים שדות הכפר המוריקים, ולא רחוק מאיתנו נערים מ...

אחת לשנה, חוגגים ביפן את פריחת הדובדבן "סאקורה". פריחתו נמשכת סך הכל חודש, בין פברואר לסוף מרץ. ממש עכשיו. הפריחה מסמלת מצד אחד את האופטימיות, האביב והתקווה בחייו של כל אדם. ומצד שני היא מסמלת את זמניות החיים, ועד כמה תקופת חיינו הינם ברי חלוף. איפשהו שם, מישהו עמד למסור מכתב אהבה, ומישהי עמדה לדמוע, ממילים שנכתבו במיוחד בשבילה. איפשהו שם, מישהי שרה שיר ערש לבנה הראשון שנולד. איפשהו שם, מישהו הלך יחף על חוף וחלם חלומות גדולים. איפשהו שם, מישהו בדיוק ראה בזוית העין, לראשונה, את זאת שתיהיה אם ילדיו. איפשהו שם, מישהי ציירה את אהוב ליבה הדימיוני, ולא נתנה לאיש לראות. איפשהו שם, זוג צעיר התנשק בפעם הראשונה בחייו, והרגיש מהי אהבת אמת. לא רחוק על ידם, נבוכים, ציחקקו שני ילדים עם כדור. איפשהו שם, מישהו קרא דברים שאמר מלך מארץ רחוקה, "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה". איפשהו כאן, מישהו כותב על זה. - מוקדש לעם היפני.

שנינו לוקחים צעד לאחור, מעיפים שוב מבט בציור, הנוף נראה מוכר, היינו שם. מתחת לציור שלט קטן מעיד "המקום שנעלם בזמן". היא עומדת בכניסה, ומקבלת את המבקרים. זאת התערוכה הראשונה שלה כאוצרת. אנחנו ניגשים אליה ושואלים: "איפה המקום הזה שנמצא בציור?" היא מסיטה את מבטה לכיוונו ואומרת :"המקום הזה נמצא כל פעם במקום אחר". אנחנו מבולבלים. חוזרים לציור. הוא לא שם. הוא נעלם. הוא במקום אחר. כל המבקרים מתבקשים לסיים, ושנינו נשארים אחרונים. לא עוזבים. מחפשים את הציור. האוצרת עוצרת אותנו ומבקשת בנימוס שנעזוב. אנחנו עוזבים. נכנסים לרכב. נוסעים. גשם. אדים על החלון, ג'אז ברדיו, היא נרדמת, אני נוהג. הדלק נגמר. הרכב נעצר. אני נרדם. בוקר. אני מתעורר. תוקע נאד. היא מתעוררת. יוצאים החוצה מהרכב. פתאום יש אויר. היא מצביעה על שביל, ומתחילה ללכת. אני אחריה. היא פותחת צעד. אני מתנשף. היא נעצרת. אני מסדיר נשימה. היא כורעת ברך, ומלטפת רקפת. אני מבריח דבורה. אני מסתכל סביב. זה המקום מהציור. היא נעלמת. אני נותר לבד. שוב מס...