שריקי

"את שומעת את הבלוז?"
אני שואל את עדנה,
ושנינו מחפשים מהיכן מגיעים הצלילים.
המדרחוב הישן והיפה בראש פינה,
רטוב ורענן אחרי הגשם,
כמעט שומם מאדם.

עדנה נושמת מלוא ריאותיה
את האויר ומודה לבורא.
היא מודה על כל דבר קטן.
בהתחלה אני צוחק על זה,
אחר כך אני מודה לה זה.

"נראה לי שזה בא מפה"
עדנה אומרת בחיוך,
ומצביעה לכיוון בית ישן
אשר אין לו דלת כניסה,
אלא רק וילון עור כהה.

שנינו מתקרבים לכיוון הבית,
צלילי הבלוז קרובים מאי פעם.
אני אוזר אומץ ונוקש על אחת מקורות הבית.

"כן?, מי שם?"
אני מרים מעט את הוילון,
ואיש מבוגר, רזה ונחמד מברך אותנו לשלום.
"שלום לך"
אני מקדים ואומר
"שמענו את המוסיקה וחשבנו שיש כאן איזה הופעה"
הוא צוחק ומעט מתנצל
"זה מהמערכת שלי, אבל בואו היכנסו".

שנינו נכנסים בזהירות לבית
ספק בקתה,
שכל גודלו כחדר צנוע.

גזעי עץ, נעלי עור מעשי ידיו,
כליי נגינה פזורים,
ספות ישנות ונוחות,
אח קטן המחמם את החדר
ושריקי, האיש.
כל אלו היו ביתנו לשעה הקרובה.

ניגנו, דיברנו על החיים,
שריקי הנחמד והחביב דיבר על מסעותיו
על רגעי הקסם בחיים ואיך הם מגיעים לחיינו.
היתה תחושה של שיעור,
שהוא רצה להעביר משהו,
ואנחנו,
רוב הזמן הקשבנו.

"אני יכול לשאול אותך משהו?"
שאלתי,
 ממש כשאלת סיכום.
"כן, בבקשה"
הוא אמר וחיוך נסוך על פניו.
אני ממשיך ומנסה לתמצת את שיחתנו
"תן לי עצה אחת לחיים".

הוא נושם לריאותיו משהו.
ענן גדול מכסה את החדר,
ומתוכו בוקע קולו של שריקי.
"התנער מהכל"
"תחזור לילדות שלך,
לפני כל מה שלימדו אותך,
לפני כל מה שרצו שתיהיה,
ותתחיל להיזכר למה אתה כאן".

הענן מתפוגג,
אנחנו נשארים עוד כמה דקות,
מודים לשריקי
על קבלת האורחים ועל התובנות ויוצאים לדרכנו.

אני מביט שוב לאחור,
לא זכור לי מתי לאחרונה ראיתי בית בלי דלת,
ולב כל כך פתוח.

ועדנה,
היא מודה על הרגע שהיה.