פרוצה

"לאן את צריכה?" אני שואל אותה.

"לצומת טמפו" היא אומרת.

"בואי תכנסי, אני אקח אותך".

היא נכנסת לרכב,

ומתיישבת לימיני.

היא מבוגרת,

בגדיה חשופים,

נראה כי אינם מחמיאים לה ואינה מרגישה בהם נוח.

"אתה אולי רוצה..."

"לא..." אני קוטע את דבריה ומחייך.

" רק עצרתי לך טרמפ,

אני פשוט אוריד אותך בצומת הבאה".

"רואים שאתה בחור טוב"

היא משנה נושא,

ומאוד מהר מתחילה לספר על עצמה.

"יש לי ילדים בגיל שלך,

אני עובדת רחוק מהבית,

מהבושה,

הם יודעים אבל לא שואלים אותי כלום,

כולם שרתו בצבא,

חלק נשואים,

כמה פעמים ניסיתי לעזוב את זה,

אבל לא יכולתי לעשות שום דבר אחר"

אני מעיף בה מבט תוך כדי נסיעה,

חזה החשוף נראה פתאום אחרת,

אני מצליח לראות אותה חובקת את בנה הראשון,

מיד לאחר לידתו,

את החום בו היא עוטפת אותו,

ומניקה.

באהבה.

בימים שעוד היתה הבטחה.

"אתה יודע, אתמול לא עבדתי,

זה היה הושענא רבה,

היום האחרון של סוכות,

זה היום האחרון לעשות תשובה,

לא יכולתי לעבוד ביום כזה"

איני יודע מה לומר לה, ומנסה לנחם,
להראות שאיני שופט.

שנינו יודעים שהיא תישאר שם כבר לעולם.

אני עוצר את הרכב בצומת הבאה בצד,

ואנחנו מדברים על אלוהים,

על הבחירות בחיים,

על האפשרות לשנות,

להשתנות.

היא אדם טוב.

אני לוחץ את ידה בחום ומחייך,

והיא מודה לי.

היא יורדת מהרכב.

אני ממשיך בנסיעה ומעיף מבט במראה.

רכב עוצר על ידה,

היא פונה אל חלונו,

ועולה לרכב.