רבין, פרס ואני.

"חכם, בוא עולים לשמירה"
יזרצקי נכנס לאוהל כבר מוכן,
הוא מאיץ בי עם חיוך גדול.
אני לוקח את הנשק,
ונע בכבדות מתוך השק"ש.

מבחוץ אני שומע צעקות
"ירו ברבין" "ירו ברבין".
בחוץ ההמולה גוברת,
השמועה עוברת במהירות.
לא מבינים מה קורה.
חייל שאיני זוכר את שמו,
יוזם מסדר וכל הטירונים,
נותנים הקשב שבא מהלב,
לא מהמפקדים.
מישהו מוריד את הדגל לחצי התורן.

אחד המכי"ם מגיע,
ומתחילים לפזר אותנו בין העמדות.
יזרצקי ואני עולים בסולם ל "דנדי",
 הוא ראשון, ואני אחריו.

קדום, נובמבר 1995 המקום הכי קר בעולם.
שנינו עומדים בעמדת השמירה.
אין עדיין אינטרנט, אין פלאפונים.
בכיס, על יד הפק"ל והתהילים,
יש לי את הטרנזיסטור האדום שקנתה לי דודה מאשה.

הוא קטן אבל עושה את העבודה.
איכשהו אני מכוון את האנטנה,
וקולט את השידורים.
הכל נכון.
הכאב עצום,
ואני מיד נזכר בפגישתי האחרונה עם רבין.

כמה שנים קודם לכן,
רבין הגיע לנאום ברחבת ההסתדרות בראשון לציון,
זאת היתה עצרת בחירות.
הוא דיבר על שלום,
ואני, יחד עם עוד כמה חברה הפרענו לו,
צעקתי "רבין הביתה ויסקי ולישון"
עד שהגיעו כמה שוטרים והרחיקו אותנו.
כמה טיפשי זה נראה לי היום.
מה יותר גדול מלהביא שלום.
זאת היתה ההפגנה היחידה שהשתתפתי בה בחיי.

ועכשיו בעמדת השמירה,
הכל נראה לי כל כך רחוק,
ושיר מחזיר אותי להווה.

יזרצקי ואני מחזיקים אחד את השני.

כמה ימים לאחר מיכן,
יחד עם קבוצה של שוטרים צבאיים,
אני נשלח למסדר כבוד במשרד ראש הממשלה.

ראש ממשלת ישראל הזמני,
שמעון פרס,
עומד על דוכן הנואמים.
לצידו אורח ממדינה אפריקאית.
פרס אומר כמה מילים בשפתו של האורח.

ואני,
ניר חכם,
הבן של סימה ויעקב,
עומד שם,
במשרד ראש הממשלה,
במדי צבא ההגנה לישראל,
בכיס אחד תהילים,
בכיס השני הטרנזיסטור של דודה מאשה.

חייל.

דגל ישראל בראש התורן.

הטקס נגמר,
שמעון ואני ממשיכים איש איש לדרכו.