זוהר חנוכה

"תיקח את הסווצ'ר שלי,

אני מסתדר".

הוא מחבק את הגיטרה,

ושנינו נרדמים גב אל גב במרכז מסחרי באילת.

זאת הפעם היחידה בה ישנתי ברחוב.

אני, 

וזוהר חנוכה

החבר שלי.

המון זמן חסכנו כסף לנסוע לפסטיבל הג'ז באילת,

ככה זה כשאתה בן 16,

התרגשות עצומה,

לא תיכננו דבר,

רק שנגיע,

ונקשיב למוסיקאים הגדולים.

אבל איני זוכר דבר,

כי אחרי הלילה ברחוב היינו כל כך עייפים עד שנרדמנו בהופעה.

כמעט עשרים שנים עברו מאז,

ונדמה כי השעון מאיץ תיקתוקו.

מאוחר יותר,

ניגנו יחד אלפי שעות במקלטים,

בחדרים, באולפנים, הופענו לעצמנו.

היינו הכוכבים הכי גדולים אחד של השני.

אחרי הצבא הקמנו את להקת "עוברי אורח",

אנשים מדהימים ניגנו איתנו,

הופענו במקומות קטנים, 

ומאוד קטנים.

חיכינו לפריצה הגדולה.

ככל שחולף הזמן,

נדמה כי החלומות מתרחקים

והמציאות מתקרבת.

ככל שחולף הזמן

השירים מעמיקים את אחיזתם בחיים

ומקבלים משמעות אמיתית יותר.

אבל עדיין,

כשאנחנו יושבים יחד לנגן,

הזמן אולי חולף,

והחלומות מתרחקים,

אבל אנחנו שם,

עם המנגינות,

המילים,

האהבה,

הסיפורים,

מה שאולי נהיה,

ומה שאולי כבר לא נהיה,

עם הקפה השחור,

הגיטרות,

הפסנתר,

דפי השירים המפוזרים

והמפרט שאני תמיד מאבד.

והיום,

לא חשוב מה,

כשאנחנו שם,

זה עם כל הנשמה,

כותבים את השירים,

כותבים אותנו.

אני וזוהר חנוכה,

החבר שלי.

עוברי אורח בחזרה ! אחד הקטעים האוהבים עלי.