מקס

"נראה שהוא מאוד שמח לראות אותי!"
אני מחמיא לעצמי והיא ישר מצננת
"לא נראה לי שזה בגללך,
זאת פשוט הפעם הראשונה שמקס רואה ים בחיים"

אני ממשיך ללטף את ראשו,
והוא כמו גור נאמן וחביב
מתרפק על רגלי
"איזה יופי... הפעם הראשונה שהוא רואה ים..."
אני חושב בקול.

אנחנו מחליפים כמה מילים,
והיא גוררת אותו בעקשנות אחריה.
אני מתפנה לים.
בשביל זה באתי.

צעדיי נותרים כמו גומות פזורות על החול.
מתקרב אל שפת הים,
אויר קר נושב,
פברואר,
רק כמה משוגעים על גלשנים, מותחים מפרש,
ואני מתהלך על רצועת החוף השוממה.

עוצם עיניים,
נושם עמוק,
פורש ידיים לצדדים,
וחושב,
"מתי הפעם הראשונה בחיי שראיתי ים?
כבר שכחתי את הרגע הזה
הכל היום נראה רגיל
הייתי כאן כבר מאות פעמים
אבל בפעם הראשונה...
מה הרגשתי?
אני לא זוכר".

אחרי כמה שניות אני פוקח שוב עיניים,
הגלים,
הרוחות,
ציפורים נודדות שלעולם אינן בודדות,
חוצות את האופק ומשנות כיוון במפתיע.

אני מתהלך על רצועת החוף הקרה,
ומחבק את עצמי.
תמיד אני מתלבש פחות מידי או יותר מידי.

כל צעד לוקח אותי לפעם ראשונה אחרת.

הפעם הראשונה שהתאהבתי.
אל הרגע הזה,
הבלתי נשכח,
שהוא כל כך גדול
ושאליו כל כך רוצים לחזור.

הפעם הראשונה שפרטתי על גיטרה ויצא משהו.

הפעם הראשונה שהבנתי מה זה חברים,
ושיש דבר כזה.

הפעם הראשונה שהבנתי שאני לא מושלם,
ושזה לגמרי אנושי.

הפעם הראשונה שתלמיד אמר לי תודה.
בתוכי הבנתי למה,
ידעתי מה נתתי,
ונותרתי עומד עם דמעות נאחזות באישון
רק האגו מונע מהן להתגלגל במורד הלחי.

ועכשיו,
זאת הפעם הראשונה שאני מבין שיש עוד פעמים ראשונות שעוד לא חוויתי
ושבשבילם שווה לחיות.

זה יכול להיות ממש כל רגע,
ממש עכשיו.

ומקס?
זאת כנראה הפעם הראשונה שמישהו כותב עליו.