פסיפס

"תיזהר כשאתה מכניס את זה לרכב"
היא אומרת בעדינות מאחורי גבי.
אני לוקח צעד לאחור ואומר "את יודעת מה,
"אולי כדאי שאת תכניסי את הפסיפסים לתוך הרכב"

אני מחזיר לה אחר כבוד את הפסיפסים
שזה עתה ירדו ממדפי התערוכה
ותוך שהיא מסדרת אותם על המושב האחורי
אני משגיח ושואל :" גלי, מה תפס אותך בפסיפס?"

היא מחייכת, מיישירה מבט ואומרת
"אתה לא תאמין, אבל פעם עברתי אירוע מוחי"
התפרצתי לדבריה וחזרתי אחריהם
" אירוע מוחי? את ?!"

ואכן אין עדות לכל מגבלה או קושי,
קומתה מעט נמוכה משלי,
שיערה קצר,
פניה מאירים
וניכר כי היא בעלת חוש אסתטי נהדר.

"כן" היא ממשיכה
"לאחר האירוע חיפשתי דרכים להשתקם
בעיקר דרך מלאכות יד שונות
בסוף הגעתי לפסיפס
רציתי משהו חזק
לשבור, לנתץ ובסוף לחבר
לאט לאט תוך כדי עבודה,
 הגעתי לשיקום מלא
וכעת לא ניתן לראות שום סימן למה שעברתי"

אני נפעם מסיפורה
ומעיף מבט נוסף בפסיפסים הנפלאים
יש בהם משהו מיוחד,
ולמרות שאני עיוור צבעים
יופיים המרפא מושך את עיניי.

מבט אחרון בהם מעניק את התחושה,
שכפי שהאבנים התחברו להם מחדש
גם משהו בה התחבר מחדש.

"תשמע אם אתה מגיע למדרחוב במזכרת בתיה
אתה מוזמן לראות את הסטודיו"
היא נפרדת ממני לשלום
וממשיכה לדרכה.

ואני,
כל החלקים שלי כבר התחברו למשהו שלם...?
ושאר האנשים,
מישהו אמור לחבר את כל זה?





* תודה לגלי קמיל,
אתם מוזמנים לבקר בכתובת הבאה,
האתר של גלי קמיל