פספוס
מידי פעם אני פוגש בן אדם שלא חי את החיים שלו
אתם ניפגשים אחרי הרבה זמן
אתה שואל מה המצב
הוא שואל מה הענינים
ואז הוא אומר לך מה הוא עושה בחיים
אתה מסתכל לו ישר בעיניים
ואומר בפליאה
"ואוו איזה יופי"
אבל שניכם יודעים שאתה משקר
כי זה לא באמת יופי
זה אפילו קצת עצוב
אבל אתה לא באמת יכול להגיד
אתה רואה איך הוא הפך לאיש
וגם אתה
אתה מקשיב בעיקר למה שלא נאמר
ומה שלא נאמר
כל כך רוצה להאמר
אתה יודע שאם הייתם קצת יותר קרובים
היית אומר לו מה שאתה חושב
שהוא מפספס את חייו
ואז
מחשבה עולה
"מי אתה שתגיד לו משהו על חייו?"
אז אתה שותק
שניכם ממשיכים לדרכם
הוא לדרכו
אתה לדרכך
אחרי עשרים שנה אתם ניפגשים שוב
במקרה
עושים קניות אצל יוחננוף
אתה עם עגלה מלאה מצרכים
הוא מחפש תרופת הרגעה
אותה שיחה
מה קורה
מה הענינים
ואז אתה אוזר אומץ לספר לו על אותה שיחה
"אתה יודע כשנפגשנו מאוד רציתי להגיד לך שאני חושב שאתה מפספס"
הוא,
במראה מרושל
זיפים
ומבט עצוב
שואל
"למה לא אמרת את מה שאתה חושב?"
אתה מתכנס לרגע עם עצמך ועונה בנימוס לא אופיני
"האמת לא רציתי לפגוע"
הוא לוקח מעט את ראשו לאחור
מרצין
"?לא רצית לפגוע, בגלל זה לא אמרת כלום"
"אז תדע שפגעת כי לא אמרת"
אמר ונעלם
אתה ממשיך עם העגלה
הסדרנית, לא מזמן קיבלה אישור לשבת במשמרת
"סליחה אדוני, זה שלך?"
המחשבות שלך במקום אחר
אתה מסתכל עליה ורוצה להגיד לה
"תגידי, איך הגעת לעבוד כאן?"
אבל שוב אתה מוותר
אתה נכנס לרכב
שם את המצרכים בבית
ועולה לעמדת השמירה במפעל הישן
תגובות
הוסף רשומת תגובה