אולימפיאדה
אני לא יודע מה אתם הרגשתם
אבל אצלי בשיעור התעמלות
כשהמורה היה מכריז בהתלהבות על ריצת אלפיים מטר
אני רציתי להעלם
זה תמיד היה נראה לי כל כך מיותר
אני זוכר את קוצר הנשימה
את הזעת היתר
ובעיקר את השאיפה לא להיות אחרון
לפחות אחד לפני
תמיד היו את אלה שהיו גומעים את המרחק בקלילות
מסיימים לפני כולם
לוקחים כדורגל ורצים לשחק סטנגה במגרש
כשאני הגעתי לקו הסיום
המורה
עם סטופר ביד
היה שמח בעיקר כסיימתי את המסלול בחיים
בינינו היה מבט של הבנה
מבט של שתיקה
הכרה במצב כמו שהוא
מסוג הדברים שלא מדברים עליהם
ואחרי זה בטן ומתח
מי צריך את זה?
מה קרה?
למה אנחנו מתחרים?
במי?
למה מתחרים בספורט?
ברווחי ההון של החברות?
למי יש יותר כדים בבית?
מי שוחה גב בפחות מדקה?
אנחנו כל הזמן באולימיפאדה
עם הזמן הבנתי שאני לא צריך להתחרות באף אחד.
רק צריך להיות אני.
ולתת לזה לצאת החוצה.
אם בא לי לרוץ
אני יוצא לרוץ
בא לי לנוח
אני נח.
מישהו יתן לי מדליה על זה שיש לי עוד חדר בבית?
אני אדליק משואה אם קיבלתי 80 או 90 במבחן?
משהו יורד ממך כשאתה מפסיק להתחרות
משהו נהיה קליל
אתה נהנה
אתה צוחק יותר
בכל מקום
בבית
בעבודה
עם אנשים
עם עצמך
אתה ממוקד יותר בדברים שאתה עושה טוב
משפר אותם
פחות מנסה לנצח אחרים
פחות מתנצח עם אחרים
נותן לעצמך להיות מי שאתה
נותן להם להיות מי שהם
משהו מוזר קורה
אתה פתאום שמח יותר בשביל אחרים
אתה מבין שמה שנמצא בחיים שלהם
זה שלהם
אתה עוסק פחות באחרים
ויותר בעצמך
ואז אתה מגלה שיש לך מה לתת
ואתה מתחיל לתת
להעניק
וזה עושה לך טוב
אז אתה ממשיך
וממשיך
וממשיך
וממשיך
לא כמו אותה ריצה סביב בית הספר
כשאתה מי שאתה
יש לך מספיק אויר להגיע לכל העולם
דרך היצירה
השירה
ההמצאה
המחשבות
בדרך שלך.
תגובות
הוסף רשומת תגובה