דנגלה

"יש שם מקום שנקרא דנ-גלה,
המקום שבו דרך דן, ראש שבט דן"
כך הוא אמר לי ובעיניו געגוע לארץ מולדתו
למרות שהוא כבר 13 שנה בישראל
הוא לעולם לא ישכח את אתיופיה.

"אנחנו חלק משבט דן,
השבטים האבודים שברחו אחרי חורבן בית שני
והגיעו לאפריקה"

אני מקשיב לו,
בעיניו השחורות אני מצליח לראות את הכפר שבו הוא גדל,
את עדרי הבקר,
את זקני העדה מברכים את הילדים,
ואת בתי הכפר עשויים חיימר.

הוא מסתכל לאופק ואומר לי בטון מעט מאוכזב
"כשהיינו באתיופיה חלמנו על הארץ המובטחת,
חלמנו על ירושלים, ארץ זבת חלב ודבש
ואז הגענו לכאן ו...".

אני מהסה את דבריו ושואל :"אתה מדבר יידיש?"
הוא מחייך ואומר לי :"לא".
"ובכן" אני אומר לו "אני לא יודע הרבה מילים ביידיש
אבל יש מילה יפה שנקראת קראעכצען"
"זה אומר לקטר"
אני אומר לו את המילה היחידה ביידיש שאני מכיר ושנינו צוחקים.

"תסתכל לשם" אני אומר לו
והוא מחזיר את מבטו מהאופק לעבר קבוצת תלמידים
צאצאי שבט דן,
"אתה רואה אותם?"
אני אומר ומצביע לעברם
"משם יצאו מוזיקאים, אומנים
 ראשי ממשלות, רמטכל"ים ומחנכים במדינת ישראל"

אני מרגיש שמשהו בו מתעודד
וזה מעודד גם אותי.

דמיוני לוקח אותי בזמן שישים שנה אחורה,
עת עלה אבי בגיל חמש מעיראק
הוא  הולבש בכמה שכוות בגדים כי לא ניתן היה לקחת דבר.
ואמא,
איך היא עלתה בגיל שנתיים מפולין העצובה
לישראל הצעירה שזה עתה נולדה.

ואני,
נולדתי כאן,
בראשון לציון,
לא חציתי ימים, מדבריות,
לא ברחתי בחשכת הליל מפני זעמם של השונאים
תמיד הייתי כאן
בארץ ישראל
שלי
שלנו

ואתם אחיי צאצאי שבט דן,
אתם כבר לא שבטים אבודים
אתם עם ישראל.


המסע לישראל - שלמה גרוניך ומקהלת שבא.