הניגון

חזרתי לאחור שני צעדים,
משהו במנגינה נשמע לי מוכר.

היא ישבה בפינת המדרחוב בראשון לציון,
בין המזרקה לסניף של בנק דיסקונט הותיק,
גבה זקוף,
ישיבתה יציבה,
ונגינתה בטוחה ומלאת רגש.

לצד הכסא המאולתר
הניחה את הכיסוי של הכינור
פתוח לרווחה
כשפה ושם מטבע מונח לאות תודה.

נעמדתי מולה
הקשבתי כל כולי למנגינה

סביב אנשים חלפו
להם היא לא אמרה דבר
לי כן.

המנגינה היתה שיר באיידיש
שנקרא בתרגום חופשי "מוכר הסיגריות"

פעם שמעתי שסבא שלי מאוד אהב אותה
ומצאתי אותה בין שיריו של דודו פישר.
במשך תקופה ארוכה הקשבתי לשירים ביידיש
כדי להתחבר לאלו שמעולם לא יכולתי לפגוש

והשיר הזה היה האהוב מכולם על סבא שלי.

וכך אני מוצא את עצמי,
בחור צעיר,
עומד באמצע המדרחוב,
ומזהה ניגון ביידיש שנכתב לפני למעלה מחמישים שנה.

איני יודע מי כתב את המנגינה הזאת
מתי היא נכתבה
אך השנים רק הפכו אותה ליפה ומרגשת יותר ויותר
אני מנסה לחשוב על כותב הלחן ברגע בו נולד הניגון
על ההתרגשות, על החיבור.

המנגינה לוקחת אותי לסיפור שלם של קהילות יהודיות
שכל מה שנשאר מהן זה רק כמה מנגינות
המסרבות לדעוך

אני שוב מתבונן בכנרית,
עוד מישהו זורק מטבע,
היא מודה לו, אך אינה מפסיקה לנגן.
היא מעיפה מבט חטוף אל המטבע
ומחשבת האם זה יספיק לה לאוכל.

הניגון מסתיים
לקול תשואות הקהל היחידי
רגע לפני ההדרן
אני מודה לה

בשבילה הניגון היה לחם.
בשבילי זכרון וחיים.