בלאק אווט
בית הספר בן גוריון
ראשון לציון
לאחר שעות הלימודים
אני בן 8
מגיע לנגן בקונצרט הראשון בחיי
אחת מכיתות ז
עברה הסבה להיכל התרבות המקומי
הורים ותלמידי הקונסבטוריום
הגיעו לתת את הופעת חייהם
ואני ביניהם
מסורק
בגדיי מסודרים
אני שולף מהתיק את חוברת הנגינה
מניח אותה על הקלידים
ומתחיל
מתחיל להתנשף
רואה מטושטש ועוד אין לי משקפיים
מאחור פה ושם שומע צחוק
הידיים מנגנות משהו לא ברור
אני לא מצליח לנגן כלום
אני רוצה לבכות
אני בן 8 זה בסדר
אבל אני לא מצליח לבכות
אני יודע שאבכה כשאיש לא רואה
הלסת מחזיקה את הדמעות מלפרוץ
המורה לנגינה
שאיני זוכר את שמה
מודעת שכישלוני הוא כישלונה
מתפרצת אל היצירה שכעת נכתבת
ופונה אל הקהל
"ניר קצת מתרגש ננסה שוב"
אני מתחיל שוב
איכשהו צולח את ההופעה הראשונה בחיי
בא לי לחזור אל הילד האמיץ הזה שם
לכרוע על הברך
לתת לו חיבוק ולהגיד לו שהוא היה ענק
הכי טוב שהוא היה יכול להיות
אבל אני לא מצליח לחזור אליו
כי הוא אני
לפני כמה שבועות
בית תל אביבי
אני מופיע מול כמה עשרות אנשים
כבר יותר מ-25 שנה אחרי
והילד שם
מתקשה לנשום
בפני הקהל
הידיים מתקשות לנגן אבל משהו יוצא לאויר החדר
כפיים
אולי אפילו שמעתי וואו
כנראה התרגשות
אני מחייך נבוך
מה מחזיר אותי למקום הזה
פעם אחר פעם
מתי לא יהיה בלאק אווט
למה אני שם
מה מחזיר אותי לשם
תגובות
הוסף רשומת תגובה